עד כמה מייצג פיד הטוויטר את העולם האמיתי? אתמול ערכו בתוכנית "קלמן־ליברמן" משחק שאמור היה לתת תשובה לעניין. הם ביקשו ממאזיניהם לסמס להם מהי ״פרשת נאור יחיא״, שרצה כמו משוגעת בטוויטר ביממה האחרונה. מאות אנשים סימסו בתוך דקות, והניחושים היו פרועים למדי. הסתבר שבחיים האמיתיים מעטים שמעו על ״הפרשה״ וידעו במה מדובר.
למי שלא נמצא בטוויטר - נאור יחיא הוא הדובר החדש של נשיא המדינה הנכנס יצחק בוז׳י הרצוג, ודובר הליכוד לשעבר. מיותר לפרט את תיאוריות הקונספירציה שצויצו ושותפו לגביו בטוויטר, כי הן לא באמת רלוונטיות. אבל הניסוי היה מעניין דווקא בגלל שבלי להרגיש, קלמן וליברמן הדגימו את סוד כוחה האמיתי של טוויטר. הוא טמון בעובדה שכל העיתונאים נמצאים שם. רובם מתחרים זה בזה במספר העוקבים, בכמות השיתופים של ציוציהם ובגובה הגלים שהם מייצרים. הם מבלים שם לא מעט זמן, ונדמה להם שפיד הטוויטר משקף את העולם האמיתי.
לכן כשהם נתקלים בצייצן פופולרי או בנושא שהופך לטרנד, הם מיד שולפים אותו ומייבאים לעולם שלהם. אבל כך, למעשה, השטויות של הפיד מקבלות לגיטימציה באמצעי התקשורת הרציניים.
בזעיר אנפין, ״פרשת נאור יחיא״ מסבירה למה הדבר הנכון לעשות הוא להשאיר את הדיס־אינפורמציה של הרשתות החברתיות ברשתות החברתיות. כדי למצוא מידע אמין בציוצים צריך לעבוד קשה - הרוב שגוי, מזויף או מוטה. הרשות הרביעית, לעומת זאת, היא כלי שמשרת את האזרחים. לכן אמצעי התקשורת הממוסדים לא אמורים ליישר קו עם הקצב הפסיכי של הרשתות, אלא לבדוק כל מידע, לסנן, לערוך ולהפעיל מנגנון של שיקול דעת לפני הפרסום. הם אמורים להיות אמונים על האמת, לא על הטרנד.
על אחת כמה וכמה בעידן הפייק ניוז - התקשורת הממוסדת לא אמורה לשעות לכל בלבול מוח של צייצן. זה כולל, מן הסתם, גם את ״פרשת נאור יחיא״, שאין לה חשיבות מעבר להיותה סערה בכוס מים. למה שהיא בכלל תגיע לתודעה המונית? הרי מי שרוצה את בלבולי המוח הנמהרים של טוויטר - יודע איך להיכנס לשם.
כבר מזמן נאמר שהתקשורת הממוסדת חייבת לבדל את עצמה מהרשתות. ברשתות ניתן כוח ובמה לכל אדם מבלי שנדרשת ממנו גם האחריות. בכלי התקשורת הממוסדת יש אחריות - עורכים, מנהלים, כללים והיררכיה - והמידע נבדק טרם שידורו. כך, לפחות, זה אמור להיות.
אבל כשהתקשורת הממוסדת רודפת אחרי אושיות רשת, מקדשת אקטיביסטים שמקצועיותם מתמצה בצעקנותם, ומזמינה את יצרני הביוב הכי גדולים לאולפנים - היא לכאורה ״עדכנית״ יותר, אבל בעצם כורתת את הענף שהוא זכות קיומה. אם הכל מתפרסם בכל מקום - אז למה לא לצרוך תקשורת ברשתות החברתיות? מהו היתרון של האתרים המסודרים וערוצי החדשות?
היום כל קללה של עופר כסיף או איתמר בן־גביר מוצאת את דרכה לכותרות כלי התקשורת הממוסדת, במקום להישאר בגדר חדשות זבל שאפשר לצרוך רק ברשתות. את סרטוני הסנאף אפשר ורצוי להשאיר לפייסבוק, טוויטר, טיקטוק ודומיהן. שם מקומם, למי שמחבב את הז׳אנר. אבל מה אמור לעשות מי שרוצה להימנע משפת הביבים והאיכות הנמוכה של המידע? אם לא יוצרים מספיק הבדל, הרמה משתנמכת והתרבות השלטת הולכת ומרקיבה.
קלמן וליברמן רצו להראות שאף אחד לא שמע על ״הפרשה״ בעולם האמיתי, אבל בעצם היו אלה שייבאו אותה לעולם האמיתי ונתנו לה כוח. זה נחמד בתור ניסוי חברתי, אבל לא מומלץ להפוך את זה להרגל. זה לא עושה טוב לעיתונות, לאיכות המידע או לתרבות השיח, שאותה העיתונות נוהגת להצהיר שהיא שואפת לתקן.