כשעמית סגל צייץ בטוויטר שהוא יודיע הודעה חשובה, חשבתי שהוא יודיע שהוא מונה למפקד גלי צה"ל החדש. על פי מה שמפורסם, חוזה ההעסקה של מפקד גלי צה"ל הנוכחי שמעון אלקבץ לא יוארך. כך תגיע לקצה אחת הכהונות המיוחדות ביותר בתולדות מפקדי גלי צה"ל. אלקבץ הצליח לקדם את גלי צה"ל בצורה שהפכה את התחנה למרתקת, בלתי שגרתית ופלורליסטית יותר מאשר בעבר. הוא כנראה עשה את המעשה הנכון הזה טוב מדי, ולכן אומרים לו שלום.
ככל הידוע לא מחפשים מפקד אחר לגלי צה"ל. פשוט רוצים לסגור את גלי צה"ל. פעם תמכתי ברעיון הנכון הזה. עכשיו לא. עכשיו זה הרעיון הפחות נכון מכל. זה כבר איננו מהלך לסגירת גלי צה"ל כיוון שחיילים לא צריכים תחנה שמשדרת גם אקטואליה, או בגלל שהפריבילגיה לשרת בגלי צה"ל צורמת. הפעם הסיבה לסגירה ברורה כשם שהיא מחרידה: לסתום את הפה לעירית לינור וליעקב ברדוגו. אסור לאף שוחר דמוקרטיה, סופר או יוצר ולאף עיתונאי להרשות סתימת פיות בוטה כזאת.
לשיפור בגלי צה"ל בתקופת אלקבץ שותפים אלה שבעבודתם הפכו את התחנה לפלורליסטית, מתקדמת ותוססת יותר. לצד עיתונאים ותיקים מצוינים בלטו פתאום גם עירית לינור, קובי אריאלי ויעקב ברדוגו, אולי עוד כמה שיסלחו לי אם לא הזכרתי אותם.
הכל התחיל בהחלטה קטנה, עוד לפני מועד כניסת אלקבץ ללשכת מפקד גלי צה"ל. זה החל בהחלטה לתת ייצוג קטן למגזר ענק: לכיפות הסרוגות, מגזר שיותר ויותר מחיילי צה"ל שייכים אליו. הזמינו את אורי אורבך, בעל טור עם גוון הומוריסטי, שהתחיל ב"מעריב". זה היה מהלך כה חריג, שכדי לא להשאיר ללא השגחה ומענה אדם כזה, שיש גוון מסוים של ימניות בכתביו, העמידו מולו שמאלנית שנונה וחדת לשון, מהירה ממנו בקטילת כל רעיון שהוא יעלה. שמה עירית לינור, סופרת, תסריטאית, עיתונאית בעיתוני השמאל היהירים "כותרת ראשית" ו"חדשות", שהעובדה שלא היו להם קוראים לא עמעמה ולו במעט את ההרגשה של הכותבים והעורכים שלהם שאין כמותם, ואין מלבד מוסכמות החשיבה שלהם.
בהמשך, יעקב ברדוגו, איש עסקים ופוליטיקאי, לא בדיוק עיתונאי מובהק, הוזמן להופיע בתוכנית בוקר בת שעה, פעם בשבוע. הכלל שלא משאירים ימני ללא השגחה נשמר גם כאן. חיברו אליו את משה שלונסקי, איש תקשורת מעולה, רב־סמכות, כדי שיציג את נקודת המבט המקובלת על העולם של לפני ברדוגו. ברדוגו הפך לדומיננטי בזכות חריפותו, ידענותו והשאלות הבלתי שגרתיות למרואייניו. עיתונות צריכה לכלול נקודות מבט שונות, אבל פתאום זה קרה באמת.
דבר מדהים התרחש גם בחיבור שבין אורי אורבך לעירית לינור. במקום שתוך כדי חיבוק הברנז'ה אורי אורבך יהפוך לשמאלני, דווקא הוא, קטן קומה ורך דיבור, שינה את נקודת המבט השמאלנית שלה. היא ביטאה לבסוף בכישרון אדיר את עמדות הימין. אני מתפעל מהבחירה האמיצה הזו שלה. זה לא היה קורה בלי גלי צה"ל.
העולם הישן מתרגז גם בגלל שעירית לינור ויעקב ברדוגו לא מוכנים לקבל את תכתיבי המחנה הוותיק בנושא משפט נתניהו. הטוב במשפט נתניהו הוא שכך נחשפנו לאנשים אמיצים בחברה הישראלית. אנשים שלא נבהלים מאלימות מערכות החוק, או מהחנק של תו האמת המקובלת בתקשורת. אנשים כמו אבי וייס, למשל. אדם אמיץ וחד מחשבה אשר בקולו המונוטוני יורה מסמך אחרי מסמך, עובדה אחרי עובדה. מי שלא מקשיב לפעמים לאבי וייס מפסיד שמיעת אמת בצורה מרתקת. עשו לעצמכם טובה והקישו ביוטיוב "אבי וייס". הקשיבו למשדר שבו הוא מרצה, מתראיין באולפן תחנת רדיו שולי, או מול קהל ב"פורום קפה שפירא". השאלה מדוע הוא לא באולפני התוכניות המרכזיות היא מן השאלות ללא תשובה.
האומץ של דמויות נוספות בתקשורת מרשים. אנשים כמו אלי ציפורי, גדי טאוב, קובי אריאלי, שי גולדן, אבי רצון, בני ציפר, אראל סג"ל, שרה ב"ק, ינון מגל, שרון גל ואחרים. וואו, רשימה מרשימה, ומי שלא הזכרתי יסלח לי, אני מעריך כל אחד מהם, ואת עוצמתו המוסרית.
בגלי צה"ל, האומץ לחירות דיבור מסוג כזה מרוכז בשתי תוכניות. שתי תוכניות בלבד. שתי תוכניות שבגללן רוצים לסגור את כל התחנה. אסור. אסור עכשיו. אסור עכשיו כי לי לפחות ברור למה סוגרים. מתי מותר? אולי ננסח כלל: לימין אסור לסגור כלי תקשורת כי הוא שמאלני להם בעין, ולשמאל אסור לסגור כלי תקשורת כשהוא ימני להם בעין.