אנחנו עוד לא בשיא הקיץ וכבר חם למות. שאיפה פשוטה משולה לבליעת אש. מד המעלות נוסק, הריאות קורסות, וקשה לנשום. צעדתי בדרך לסופר במעלה הרחוב וחשתי כאילו מדבר סהרה בכבודו ובעצמו קם לתחייה מסביב. השמש מרקדת כשטן, ואין איש ברחוב. החתולים והכלבים מעולפים, והצמחייה חומה וגוססת.

כשהגעתי למיזוג בחנות נצמדתי למקרר הגבינות ונשמתי לרווחה. לרגעים פנטזתי על אפשרות שאסיים את חיי מאושר וקפוא באזור היוגורטים דלי השומן. בכל קיץ אומרים, תוך ניגוב אגלי זיעה מהגוף, שגרוע ממה שהיה לא יכול להיות, ובכל שנה מתבדים, והעונה הופכת להיות קשה וחמה עוד יותר.

איך נצלח את זה הפעם? רק בורא עולם יודע. ובכל זאת, הוכחנו שאנחנו עם של סתגלנים. הבנו שאין עבורנו אלטרנטיבות קורצות באזורים קרים יותר של הגלובוס, ואינפלציה של מעלות היא מחיר סביר לשלם בעבור השלווה היחסית שאנו זוכים לה כאן. האילוצים הללו לימדו אותנו לחיות לצד מכות השמש ואימת הלחות.

לפי הכותרות מסביב, בשאר העולם יש אובדן מוחלט של עשתונות בכל מה שקשור ליכולת ספיגת גל החום הנוכחי. בקנדה, מקום שחייבים בו פלוס־מינוס 400 שכבות בחורף כדי לא לקפוא לרמת ארטיק, מתו מאות אנשים מתחילת העונה. החום זר, קשה וקטלני עבורם. מעיראק יצאו תמונות מדהימות, שבהן נראים אנשים מכניסים את תינוקותיהם למקררים כדי למנוע מהקטנטנים להינזק. זה קורה שם כשמד המעלות מפוצץ את רף ה־50 ועל פי תחזיות המדענים היד עוד נטויה. העולם אכן היטרלל.

בחזרה אלינו. בימי השבת האחרונים נמנענו מיציאה מהבית. מזגן טוחן את חשבון החשמל וכמעט שלא עושים כלום. פעם מפעילים את זה שממוקם בחדר השינה ופעם את ההוא שבמטבח. אחד נח והשני עובד, וחוזר חלילה. מתפללים שלא תהיה קריסת מערכות בחברת החשמל. בינתיים מחזיקים מעמד.

בתוך הדירה בני המשפחה שורצים, פאסיביים, נושמים לאט, בלי פעולות חפוזות. אולי הגזמתי, כי בכל זאת יש פה ילדה בת שנתיים וחצי עם אנרגיות של טיל בליסטי. הזיעה והחום לא ממש מפריעים לה, כל עוד ערוץ "בייבי" על המרקע. המבוגרים בעיקר מחכים בסבלנות שיחלפו מספר חודשים ויגיע המועד שבו נוכל לנוע בחופשיות מחוץ לבית. אבל אם בכל זאת ובעל כורחנו יצאנו בימים האלה לאוויר הפתוח ולו לכמה דקות ולצרכים בירוקרטיים בלבד, נחזור שרופים, מיוזעים ומזועזעים.

הגיהינום, גבירותיי ורבותיי, הוא כאן. חוץ מהגבלות בתנועה, המכה האקלימית הזו מייצרת אצלי דאגה שמתעוררת בעיקר כשאני מביט על דור ההמשך. איך בנותיי ישרדו כאן? העולם עדיין יתקיים איכשהו בתקופתן, אבל הילדים שלהן, נכדיי, כבר יחיו בעולם רותח והרוס, שיהיה בלתי אפשרי לשרוד בו.

בנוסף, וזה החלק הגרוע ביותר בכל התרחיש השחור שאני רואה, אין שום דבר שאפשר לעשות. כלום. עברנו את נקודת האל־חזור. הלך עלינו. ואם היה ברצוני להיות חיובי מעט יותר ולהגיד שמבחינה מדעית עוד אפשר לתקן דבר מה כדי להיטיב את עתידנו, נדמה לי שלמרות ההזדמנות - אם קיימת כזו - בכל מקרה אנחנו לא בנויים לפעול ביחד כדי להציל את העולם. האגואיזם האנושי דפק הכל. כמויות הפלסטיק, הפחם, השקיות, המגבונים והזבל שיוצאות מאיתנו עצומה. ואפילו מי שממש חפץ וחולם לשקם את אמא אדמה, יתקשה לתפקד בלי לזהם ולהחריב את הטבע בעידן המודרני.

נראה אתכם שורדים בלי הנוחות של חיי היומיום, חיים באיזו חושה בלי חשמל לאורך זמן. הרי ברגע שנידרש ליישם פעולות מהסוג הזה לטובת היקום, ההיענות תרד לאפס. הציבור מתקשה להפריד את הפסולת בין הפח הכתום והפח הכחול, אז מעשה הקרבה אמיתי? תשכחו מזה.

אז מה עוד נותר לנו? רק לתפוס מקום טוב ליד המזגן, לשתות מים קרים ולקוות שמחר יהיה קצת פחות חם.