השאלה מיהו יהודי מלווה את ישראל מיום הקמתה. היא מלווה את העם היהודי מראשית העידן המודרני. היא לא מוכרעת מסיבה פשוטה: אין מי שיכריע. כלומר, לא רק השאלה מיהו יהודי, ומיהי יהודייה, היא שעומדת למבחן. לצדה, ולא פחות מורכבת, היא השאלה מי יכריע מיהו יהודי. ישנה שאלת הזהות, וישנה שאלת הסמכות.
למה צריך לדעת מיהו יהודי? הנה, עוד שאלה טובה. אולי לא צריך. ובכל זאת, יש כמה סיבות טובות לרצות בזה. קודם כל, כי זה מעניין. מעניין להבין כיצד קבוצה של בני אדם, שההיסטוריה המשותפת שלה, חלקה אמיתית וחלקה מדומיינת, בת כמה אלפי שנים, מגדירה את זהותה היום. כיצד היא מגדירה את גבולותיה. תאמרו: מי צריך גבולות? נשיב: באין גבולות אין קבוצה. כמו שלא כל אחד שחקן במכבי תל אביב, או בהפועל חיפה. יש מי שמשחקים ויש מי שלא. כמו שלא כל אחת מחזיקה חשבון בבנק לאומי. יש מי שמחזיקה בלאומי, ויש מי שמחזיקה בהפועלים. כך היהודים. אם לא נגדיר מיהם, לא ברור מיהם. ואם לדייק: מי אנחנו (בהנחה, שלא בדקתי, שרוב קוראיו של הטור הזה יהודים).
מי אנחנו, היהודים? זה בעצם מה שיצאנו לבדוק, בכלים עדכניים, בפרויקט משותף של אתר המדד (שאני שותף בו) ושל גוף השידור כאן חדשות (שאני משמש בו כפרשן). כולם מוזמנים להשתתף. יהודיות ויהודים, לא יהודיות ולא יהודים, ספק יהודיות וספק יהודים, יהודים בעיני עצמם ויהודים בעיני אחרים. כולם מוזמנים לחוות דעה, לסמן העדפות. לא כדי לומר מי כן ומי לא – אלא כדי לנסות לפענח מה כן ומה לא. מה משמעות התיאור "יהודי" בימינו.
לדוגמה – ועל זה מתבקשים המשיבים להשיב – האם היהדות בימינו מגדירה קבוצה על פי דת, על פי לאום, על פי תרבות, על פי ערכים? זו לא שאלה שקל להשיב עליה. ועוד אחת: האם יהודיות מוגדרת על ידי האדם עצמו (מי שאומרת "אני יהודייה") או שמא היא חיצונית לאדם (מי שאומרים עליה "את יהודייה"). בעידן שבו מקודשת זכות הבחירה, זכות ההגדרה העצמית, מפתה לבחור באופציה הראשונה. אלא שזו פותחת מיד סט חדש של שאלות. מה, לדוגמה, על מי שמגדיר את עצמו כיהודי וגם כנוצרי. האם זה נחשב?
כבר שבוע שהשאלון מונח ברשת, ומאות רבות של משיבים כבר התמודדו איתו. התגובות ברובן מסקרנות. היה קשה, אמר לי אחד. הכרחתם אותי לבחון מחדש את עמדותיי. ועוד אמר שהיה קשה להשיב על כל השאלות בלי להיקלע לסתירות פנימיות. גם אני, שכתבתי את השאלון (בעזרת שותפיי למחקר, קמיל פוקס ונוח סלפקוב, ובליווי ועצה של עוד כמה מעמיתי המכון למדיניות העם היהודי), מרגיש כך. קשה להשיב על השאלון בלי להיקלע לסתירות פנימיות. אולי למי שדבק בהגדרה הלכתית ללא סייג זה קצת יותר קל. אבל רוב הישראלים לא דבקים בהגדרה הלכתית ללא סייג, וגם אלה שחושבים שכן, מגלים שלא תמיד פשוט לעשות זאת.
ניתן שתי דוגמאות כדי לחדד את הדילמות. אלה דוגמאות מתוך השאלון. כלומר, אם תבואו להשיב, תצטרכו גם אתם לחשוב עליהן. בחרנו דמות, וקראנו לה "חמי". תיאור סיפור חייו קצר. הוא נולד בתל אביב להורים יהודים, התחתן עם יהודייה, והם גרים בישראל. חמי מחשיב את עצמו לישראלי לא יהודי. עכשיו הכריעו אתם: האם חמי יהודי בעיניכם? נכון לשעת הכתיבה, שמונה מכל עשרה משיבים לסקר אמרו לנו שחמי יהודי. זה מעניין, כי גם כאן מדובר על שאלה של הגדרה עצמית. מי שמכבדים הגדרה עצמית של אדם, וקובעים את היהודיות שלו על פיה, צריכים לכבד את ההגדרה העצמית של חמי – לא? העובדה היא, שהרוב, בינתיים, לא מכבדים. חמי אומר שאיננו יהודי. הם אומרים שחמי כן יהודי. הם מחליטים בשבילו. מכיוון שנולד יהודי, נשאר יהודי, ירצה או לא ירצה.
דמות אחרת שאנחנו מציגים מכונה "בטי". היא נולדה בשיקגו להורים לא יהודים, באה לארץ בעקבות אהבה, משרתת בצה"ל. בטי לא התגיירה אבל מרגישה יהודייה. האם נכבד את הרגשתה? האם ניתן לה נקודות זכות על שירות בצה"ל, ובשל כך נכבד את הרגשתה? נכון לשעת הכתיבה, בערך ארבעה מכל עשרה משיבים לסקר אמרו לנו שכן. מדובר בעיקר בישראלים, יהודים, חילונים. אבל צריך לומר, בשלב זה מדובר בשיעור מתוך המשיבים, לא בשיעור מתוך מדגם מייצג (המדגם המייצג ישוקלל בהמשך בעזרתו של פרופ׳ קמיל פוקס, היועץ המדעי של המדד).
ועוד צריך לומר: חיילים הם עניין מסובך במציאות הישראלית. היהודיות של חיילים היא עניין מסובך. זכורים היטב המקרים שבהם הרבנות הצבאית רצתה לקבור חיילים הרוגים מחוץ לגדר, בגלל הטלת ספק ביהודיות שלהם. זכור היטב הכעס הציבורי על ההחלטה הזאת, והמחאה, והדרישה לשנות אותה. מה שמעלה כמובן שאלה קצת מקאברית: האם בטי תיראה לנו יותר יהודייה אם חלילה תיהרג במהלך שירותה?
כמה גולשים וקוראים הביעו דאגה כאשר נחשפו לשאלון שלנו. בעיקר נתקלתי בתגובות כאלה של עולים מברית המועצות לשעבר. הם הביעו חשש שיש בו ניסיון להדיר קבוצות של ישראלים באמצעות שאלון ודעת קהל. חשש מטריד, שצריך להביא בחשבון. שהרי, ודאי שאין לנו עניין להדיר, וגם לא ממש עניין להגדיר. למעשה, הנחת העבודה שלנו היא שבהרבה מאוד עניינים נגלה שאי אפשר להגדיר, שהמחלוקת חריפה, שהדעות מרובות. במקום שנמצא בו קונצנזוס, אם יהיה כזה, נופתע.
וממילא – לאף אחד אין סמכות להגדיר. אתם לא קיבלתם סמכות לומר לי אם אני יהודי, אני לא קיבלתי סמכות לומר לכם אם אתם יהודים. כבר אמרנו: שאלת הסמכות גם היא שנויה במחלוקת. אפילו למדינת ישראל אין סמכות. הסמכות היחידה שיש לה היא לומר אם אדם הוא "יהודי" או "לא יהודי" לצורך שהמדינה אחראית עליו. נאמר, מי מוגדר כ"יהודי" לצורך חוק השבות. נאמר, מי מוגדר כ"יהודי" לצורך נישואים ברבנות. אבל לא מי מוגדר כ"יהודי".
כך שהתשובה שאפשר לתת לחוששים – ואפשר להניח שלא תספק את כולם – היא שבירור של זהות מלווה תמיד בחשש מפני תשובות לא רצויות. מיהו ישראלי – עלול להדיר את מי שלא עומד בקריטריונים. מיהו אדם הגון – בהחלט מדיר את מי שמתנהג לא על פי הסטנדרט הנדרש. מיהי חכמה, מיהו מושחת, מיהי קיצונית, מיהו בטלן, מיהי מוצלחת, מיהו יפה – בני אדם שואלים שאלות כאלה כל הזמן, מתווכחים עליהן כל הזמן. אפשר לעשות זאת בבוטות ולמטרות סימון והדרה, אפשר לעשות זאת בנימוס, בכבוד הדדי, ולצורך העמקה. כמובן, זה מה שאנחנו משתדלים לעשות. מקווים שנצליח. לא כדי שבסוף נוכל לומר "זו יהודייה" "זה לא יהודי", אלא כדי שבסוף נוכל להצביע על קווי מתאר של זהות קבוצתית. מה עושה את העם היהודי לעם. מה עושה את היהודים ליהודים. מה משותף להם. מה לא משותף להם. שאלות שמתעלות מעל המדמנה של הפוליטיקה היומיומית. שאלות שנוגעות לשורש הזהות של מי שבאו לכאן כדי להקים את מדינת העם היהודי – רק לא תמיד זכרו לשאול את עצמם מיהו בדיוק העם היהודי.
סטיית תקן
1. הנשיא יצחק הרצוג נכנס לתפקידו השבוע כאשר הוא זוכה לאמון ציבורי גבוה למדי בכלל האוכלוסייה. כלומר, ללא הבדל משמעותי בין מבוגרים לצעירים, מזרחים לאשכנזים, ערבים ליהודים. הכנסת נתנה בו אמון ברוב גדול של קולות, הציבור נותן בו אמון בשיעור גבוה. מי עדיין לא לגמרי בטוחים? מצביעי הציונות הדתית (המפלגה שתמכה במרים פרץ) ומצביעי ש"ס.
2. המכון לדמוקרטיה (פרופ׳ תמר הרמן וד"ר אור ענבי) פרסם השבוע כי "ההערכות בדבר מידת הצלחתם של שני גלי מחאה גדולים – זה של 2011 (מחאת האוהלים) וזה של 2020־2021 (מחאת בלפור) - הן הפוכות: רוב קטן (54%) סבורים כי מחאת 2011 נכשלה בהשגת מטרותיה... ואילו רוב זהה כמעט (56%) מעריכים כי מחאת בלפור דווקא הצליחה". זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמחירי הדיור עדיין גבוהים מאוד, ולעומת זאת נתניהו יוצא מבלפור.
3. אבל כדאי לשים לב לדיוקים. על מחאת האוהלים שאלו "האם היא נכשלה?", על מחאת בלפור שאלו "האם הצליחה להשיג את מטרתה העיקרית?". זו שאלה דומה, אבל לא בדיוק אותה שאלה.
4. 10% אמרו שהשתתפו במחאת האוהלים. 9% שהשתתפו בבלפור. מאפיינים דומים למשתתפים בשני גלי הפגנות: שמאל, מרכז־שמאל, בעיקר חילונים.
5. לפי סקר חדשות 13 על תפקודו של ראש הממשלה בנט, החלוקה היא כזאת: מאוד שבעי רצון 10%, די שבעי רצון 41%, לא כל כך שבעי רצון 24% ומאוד לא שבעי רצון 25%. סך הכל: 51% שביעות רצון לראש ממשלה עם 61 מנדטים. הגיוני. אגב, במדד אמון הציבור של אתר המדד בנט עמד (ביום רביעי) על 5.1 מתוך 10. די דומה.
6. במעבר מטראמפ לביידן נרשמה עלייה של 5% בתחושת הגאווה של אמריקאים בכך שהם אמריקאים. כיום: 69% גאים (סקר גאלופ).