1. עוד ברז משיקלי
נפתלי בנט מבסוט. נהנה מכל רגע. זה לא משתקף החוצה, כי בנט מקפיד על אווירת עבודה, ענייניות וצניעות, אבל בתוך החדר הוא מרחף. "ממשלה של רצון טוב", הוא אומר, ומיד נותן את הקרדיט למרב מיכאלי, הראשונה שהגתה את הסלוגן הזה. ראש ממשלה שמחלק קרדיטים לשרים אחרים ועוד כאלה שאינם ממפלגתו? הוא שפוי, הבנט הזה?
ההוראה העיקרית שיוצאת מלשכתו ומיושמת עד עכשיו כמעט במלואה, פשוטה: שקט. עבודה. ענייניות. צניעות. תפקידנו לעבוד ולשעמם את הציבור. בלי מסיבות עיתונאים, בלי חיסולי חשבונות, בלי קשקושים מיותרים. בינתיים זה מצליח לו. לא כל הזמן, לא בכל החזיתות, אבל ברובן.
קלקולים ראשונים החלו לקראת סוף השבוע, כשלשכת לפיד זעמה על אי עדכון בעניין הריסת ביתו של מחבל ערבי (שגררה גינוי אמריקאי) וארמון המלך עבדאללה זעם על הדלפת המפגש עם ראש הממשלה (אצל ברק רביד בוואלה). אפשר לראות את זה גם הפוך: בנט הרס את בית המחבל למרות הגינוי האמריקאי והפסיק נתק של חמש שנים עם בית המלוכה הירדני.
בתחום הקורונה, הוא שומר על קור רוח. האירוע עכשיו לא דומה למה שהיה כאן לפני שנה וחצי. הוא עובד צמוד עם ניצן הורוביץ. הוא מסתמס ומדבר עם אלברט בורלא מפייזר וסטפן בנסל ממודרנה כמה פעמים ביום. הוא לא אץ־רץ לתקשורת לדווח על זה.
הוא יזם את עסקת ה"סוואפ" בחיסונים הראשונה בעולם, כששיגר לקוריאה הדרומית 700 אלף חיסונים שתוקפם עומד לפוג, כדי לקבל מהם מספר זהה בעוד זמן קצר. הוא מתקתק ככל האפשר את נתב"ג, הצליח ליצור מנגנון שימנע מישראלי לעלות על מטוס למדינה אדומה ודחה בתוקף את המלצות משרד הבריאות השבוע, שהעידו על פאניקה.
הוא מבסוט מהשרים שלו עד הגג. בלילה שבין שלישי לרביעי ישב עם ליברמן באוצר, יחד עם כל בכירי האוצר, על תקציב המדינה. הישיבה הסתיימה ב־1 בלילה. פניהם של בכירי האוצר, שנפלו בתקופת הורדוס, זורחות. בנט משוכנע שהתקציב יעבור ויהיה עתיר רפורמות. הוא הצליח לפרק כמעט את כל המוקשים שפיזר נתניהו אחריו: מצעד הדגלים, שייח' ג'ראח, בלוני התבערה, אביתר. הוא יוצר משוואה תקיפה יותר בנושא בלוני התבערה ומנסה ליצור מסלול כסף לעזה שלא יעבור דרך חמאס (ספק אם יצליח).
הוא מקדיש זמן רב לשרים ולראשי המפלגות. דלתו פתוחה. יושב עם כל אחד ואחת מהם. עיסאווי פריג' סיפר השבוע שישב עם בנט ארבע פעמים מאז הוקמה הממשלה, והוקסם. ראש הממשלה מדגיש, בשיחות סגורות, שהוא לא משנה את עמדותיו. הוא אידיאולוג ימני. היה ונשאר. אבל הוא משנה את התנהגותו. הוא יודע שייאלץ לדחות את הגשמת חלומותיו. הוא לא נבהל מזה, והוא שמח לגלות שגם הצד השני לא.
בליל ההצבעה על חוק האזרחות בכנסת הוא זימן את כל סיעת מרצ ללשכתו ב־2 בלילה. תמונה בלתי נתפסת עד לא מזמן. הפגישה הייתה כנה, גלויה, מצוינת. נולדה שם הסכמה. מרצ הפגינה בגרות ואומץ כשהצביעה, כאיש אחד, בעד הארכת החוק. בנט רואה בזה הישג היסטורי, ועומד בתוקף על כך שלא ויתר על פסיק מעמדותיו. כל מה שהוצע למרצ, קרה אצל נתניהו.
אז איך הם חטפו את הברז של הרגע האחרון מעמיחי שיקלי? שאלה טובה. אכן, כישלון ראשון של הקואליציה, מכה לא פשוטה בכנף. יחד עם זאת, בנט לא מתרגש. הוא משוכנע שהניצחון של הליכוד הוא ניצחון פירוס. מול שיקלי, כישלון ליהוק אישי שלו, הוא מתלבט. בסביבתו של בנט איבדו את התקווה להגיע לסיכום כלשהו עם הח"כ המורד. הם רואים בו טיפוס תימהוני, הפכפך, לא לגמרי יציב. השאלה היא אם להכריז עליו כעל מורד, ולגזור עליו כליה פוליטית, או לנסות לסחוט ממנו את טיפות התמיכה האחרונות. זה לא הוכרע, עדיין.
בסביבת איילת שקד, ששיקלי הבטיח לה שעות ספורות לפני הצבעתו שלא יתנגד להארכת החוק, נשמעות זמירות קשות יותר. "הוא לא אפוי, הבחור הזה", אומרים שם, "הוא פשוט אדם לא יציב, לא ברור מה הוא רוצה ומה מבלבל אותו". שיקלי עצמו סיפר כמעט לכל מי שהסכים לשמוע שהבטיח לבנט ושקד בכל מקרה, לא להפתיע אותם. ומיד אחר כך, הפתיע.
2. ארבעה ליכודניקים נכנסים למזנון
בנט עומד בראש "ממשלת הניסוי הגדול". את ההגדרה הזו סיפקו האמריקאים. הם עוקבים בהשתאות אחר הרפתקאותיה של הממשלה החדשה. היצור המוזר, חסר התקדים הזה, מפתיע בינתיים לטובה (הגינוי האמריקאי על הריסת בית המחבל בכפר תורמוס עיא היה צפוי). ממשלה שיש בה ימין, שמאל, מרכז ואפילו ערבים. ממשלה שבה אף אחד לא מנסה לעשות הון פוליטי מהכפשת האחר.
"שום דבר לא יקרה כאן על ציר ימין־שמאל", אמר בנט בשיחה סגורה השבוע, "הכל יהיה ענייני. כלכלה, בריאות, כבישים, מטרו, תקציב, רפורמות, פערים. נעבוד על כל זה בשקט".
מה עם נתניהו? עוד לא נפל לו האסימון, אומרים בסביבת בנט. הוא מנסה ליצור תחושת דמה שהוא עוד כאן, שתכף הוא חוזר, שהכל זמני. התחושה הזו תתפוגג. ראש הממשלה מאמין שכשאבי דיכטר, ניר ברקת וחבריהם יביטו על עצמם במראה ויבינו שהצביעו נגד המלצה מפורשת של ראש השב"כ ונגד ביטחון ישראל, רק בגלל פולחן אישיות של פוליטיקאי מתוסכל, תתחיל ההתפכחות. יהיה להם הרבה זמן פנוי להרהר בזה, משוכנע בנט.
למרות כל האופטימיות הזאת, יש לבנט גם סיבות לדאגה. ביקורת לא פשוטה נמתחת בקואליציה (בעיקר מכיוון המרכז־שמאל) על התפקוד סביב ההצבעה על חוק האזרחות. על העובדה שלפעמים בנט ושקד נראים כמו רשג"דים בצופים ונתנו לשיקלי למשוך אותם באף ולעבוד עליהם בעיניים. גם העובדה שמורד פוטנציאלי נוסף, אלי אבידר, לא מטופל, נראית בעייתית.
בסביבת בנט, ובסביבות רבות נוספות בקואליציה, הודפים את הביקורת הזו בקלילות. בניגוד לרושם החיצוני, השבוע החולף היה טוב לקואליציה, לא לאופוזיציה. התוצאה היא 3-1 לטובת בנט וגדעון סער, אחד מאדריכלי הממשלה הזו. מול ההפסד בחוק האזרחות, מונחים שלושה ניצחונות מהדהדים: הארכת מסגרת הזמן להעברת התקציב ממאה ימים לחמישה חודשים, החוק הנורווגי המורחב, שיאפשר לקואליציה להזרים דם חדש לכנסת ולוועדותיה, אל מול הלילות הלבנים הארוכים, וכמובן חוק פיצול (הליכוד) בארבעה ח"כים בלבד.
החוקים האלה היו ייהרג ובל יעבור מבחינת נתניהו, אבל הם עברו. הם עברו אחרי התבוסה בחוק האזרחות, מה שמסמן את הלכידות הפנימית והנחישות המפתיעה של הקואליציה. "תאר לעצמך", שח השבוע שר בכיר לעמיתו, "שעכשיו בכל פעם שארבעה ליכודניקים יישבו יחד במזנון, ביבי יהיה בטוח שהנה היא, מזימת המילניום לפצל את הליכוד".
השבוע הגיע לשיאו בלוויית אחותו של ח"כ מאיר יצחק־הלוי, ראש עיריית אילת לשעבר, איש תקווה חדשה. הליכוד הודיע שהוא מסרב לקזז אותו. הודעה מופקרת, פרועה, בלתי נתפסת. בלוויה הופתע שר המשפטים גדעון סער לראות את ח"כ יואב בנצור מש"ס. מתברר שבנצור הוא קרוב משפחה רחוק של יצחק־הלוי. בנצור התרצה מיד: אני מקזז את מאיר גם בלוויה וגם בשבעה, התחייב.
סער העביר את זה לפרוצדורה המקובלת, ראשי סיעות וכו', והכל נראה טוב. זה היה שש בערב. בתשע בערב, התקשרה היועצת של יריב לוין, מרכז האופוזיציה, למזכירה של תקווה חדשה, לוודא שיצחק־הלוי אכן לא מגיע. מיד לאחר הווידוא הזה, נראה בנצור פוסע בנחת לתוך מליאת הכנסת.
זה היה הלילה שבו אושרו החוקים החשובים לקואליציה. בלית ברירה, הוזעק למליאה ח"כ יצחק־הלוי, חולצתו קרועה עדיין לאות אבל. בליכוד מיהרו להזדעק שהקואליציה מפירה את הסכם הקיזוז. בקואליציה גיחכו. אם יואב בנצור במליאה, על איזה קיזוז אתם מדברים? בליכוד נזכרו לעדכן שמדובר ב"קיזוז מדלג". זה לא בנצור, זה הוחלף לגילה גמליאל, אמרו.
מדובר בפייק נכלולי, כמובן. אין דבר כזה "קיזוז מדלג". הקיזוזים בכנסת הם אישיים, לא מפלגתיים. הליכוד ניסה לגנוב קול ברגע האחרון, על חשבון ח"כ שמתאבל על מות אחותו. בקואליציה זיהו את זה והגיבו במהירות. החוקים עברו (בהפרש של שלושה קולות). מדובר בביביזם החדש. ביביזם 2.0. גם מרמים וגם מאשימים את הצד השני בתרמית. בלי בושה.
3. החוקרים מפחדים לחקור
בשבועות האחרונים הגיע למשטרת ישראל חומר מקיף ומבוסס על חשדות בתחום טוהר המידות בכספיה של מפלגה גדולה בישראל. מדובר על עשרות מיליונים, לאורך שנים ארוכות. מכרזים תפורים, סחורות ששולמו אך לא סופקו, עבודות שלא בוצעו, מינויים פיקטיביים, תשלומים שהולבנו, מקורבים שצ'ופרו וכן הלאה.
החומר הגיע למשטרה במישור המודיעיני וכלל מסמכים, מספרים, עדויות וגם רשימה מפורטת של האנשים שחקירתם אמורה לפתוח בפני החוקרים את מאגר המידע כולו. החומר לא הגיע מפיהם של מודיעים אלמונים או מפיצי שמועות למיניהם, אלא על ידי אנשים בכירים ביותר מתוך המנגנון הפנימי של אותה מפלגה. מתוך החדר.
מה קרה עם החומר? כלום. האנשים שהעבירו אותו שמעו מאיש המודיעין המשטרתי סופרלטיבים כאלה ואחרים, הבינו שזה "מאוד מעניין", אבל אחר כך, כשניסו לברר מה הולך לקרות, הבינו ששום דבר לא הולך לקרות. המשטרה רוצה "אקדח מעשן". תביאו לה תיק סגור, כי אין לה זמן לשטויות האלה עכשיו. מקרים דומים קרו לגורמים אחרים שניסו להעביר חומר למשטרה לאחרונה. הם רוצים תיק סגור, החוקרים. אחרת, אין על מה לדבר.
הטור הזה מיועד בעיקר לקורא אחד: השר לביטחון הפנים עמר בר־לב. ישראלי תם וישר, נטול פניות או שחיתויות. ככל שאני מבין, הוא עושה חריש עמוק דיו בתהליך למידת התפקיד. אני מקווה שהחריש יהיה עמוק ושיאפשר לבר־לב להגיע לשכבה התת־קרקעית שבה נקברו בכירי החוקרים שהיו מעורבים בתיקי האלפים נגד ראש הממשלה. מישהו הזריק זריקת רעל לתחומי חקירות הצווארון הלבן, השחיתות השלטונית וטוהר המידות במשטרת ישראל. הגסיסה מכוערת. נותר רק לקבוע את סיבת המוות ולקבור את הנבלה קבורת חמור כלשהי.
מאז סיום החקירה בתיקי האלפים של ראש הממשלה נתניהו, לא נרשם שום הישג משטרתי ראוי לשמו בתחום הזה. שום פריצת דרך. שום "תיק חשיפה" דוגמת ישראל ביתנו (242), תיקי האלפים או ארגוני הפשיעה הגדולים (512). חקירת דוד ביטן שייכת לעידן הקודם, היא החלה בתקופה שבה נצ"מ (היום תנ"צ) ערן קמין התקוטט בכנסת עם יו"ר ועדת הפנים דודי אמסלם, כורש ברנור היה ראש יאח"ה, ומני יצחקי היה ראש אח"מ.
וחוץ מתיק ביטן? שממה ושית. כלום ושום דבר. "תיק בבצ'יק", שבו חשודים מקורבי שר הבריאות ליצמן, היה תקוע במשטרה ארבע־חמש שנים. רק לאחרונה חילץ אותו מישהו מבין קורי העכביש שאחזו בו שם.
ועוד משהו: באופן יוצא דופן, החשודים בתיק הזה נעצרו והובאו להארכת מעצר לאחר שזו (הארכת המעצר) סוכמה מראש עם פרקליטיהם. בכירים לשעבר בתחום החקירות שעוקבים אחרי התיק הזה לא האמינו שזה אמיתי. "לעצור חשודים בתיק כזה כשמועד השחרור מוסכם מראש? עדיף כבר לא לעצור אותם בכלל. אין דברים כאלה בעולם החקירות, זה פשוט לא ייאמן".
4. המעיין הפך לבולען
מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי (להקת תמוז). בשלוש השנים האחרונות הפכה להב 433, יחידת העילית המשטרתית שהילכה אימים על מושחתי ישראל, בכירים ככל שיהיו, ממעיין שופע לבולען בים המלח. כמעט כל מי שהיה מעורב בתיקי האלפים, נבלע שם ומקום קבורתו לא נודע.
בפתח הדברים צריך להדגיש: שלושת המפכ"לים האחרונים הם, בגדול, אנשים ישרים. את דעתי על רוני אלשיך כתבתי כאן לא פעם. משרת ציבור אמיתי, פטריוט ישראלי, סמל הממלכתיות. מינויו היה עקום, נדף ממנו ריח פוליטי חריף. הממנה, נתניהו, רמז לו שאם הכל יהיה בסדר, התפקיד הבא יהיה ראש השב"כ. אבל אלשיך, לאחר תקופת הסתגלות ולמידה, הבין את המצב. כשהחלו להגיע החומרים בתיקי האלפים, הוא לא התבלבל - ושילם על זה מחיר יקר.
זה שהחליף אותו, כלומר זה שלא החליף אותו, מ"מ המפכ"ל מוטי כהן, הוא שוטר של פעם. קשוח, פשוט, מחוספס. גם כהן הוא אדם ישר באופן כללי, אבל החזיקו אותו בצוואר. הוא היה תלוי על בלימה בין שמיים לארץ יותר משנתיים, מת לקבל את הרב־ניצב, נכסף לשורת הוויקיפדיה "מפכ"ל המשטרה", אבל לא מקבל. כל השנתיים וחצי האלה הוא עמד על הר נבו והשקיף על הארץ המובטחת. בתנאים האלה, מה הפלא שגם הוא "זרם" עם רוח המפקד שנשבה מבלפור באשר למינויים בלהב 433.
הגענו לקובי שבתאי, המפכ"ל הנוכחי. גם הוא מינוי פוליטי לגמרי. הממנה, אמיר אוחנה, שאף לשבור את המפרקת של חקירות השחיתות, להטיל מורא על החוקרים, להמית את להב 433 ואת המוטיבציה לחקור פוליטיקאים בכירים מות ייסורים. למען יראו וייראו. על המשימה הזו אפשר להגיד שהניתוח הצליח והחולה מת. אוחנה כבר לא שר. המעון בבלפור יפונה במוצאי שבת (כנראה).
אבל הנזק נעשה. לשבתאי לקח זמן להבין מה קרה כאן. בדיוק כמו במקרה של אלשיך, בחודשים הראשונים נראה רנ"צ שבתאי ככלב הפודל של ממניו. אחר כך זה עבר לו. שבתאי החדש הוא איש שעובד קשה ותופס ביטחון. בימים הראשונים הוא נראה מפוחד, אבל ככל שעבר הזמן, החלו ממניו להיראות מפוחדים ממנו. הבעיה היא שהמינויים הרגישים כבר בוצעו, והם סוכמו מראש בין שבתאי לממניו. והם לא מבשרים טובות.
כורש ברנור, מי שהיה ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) בתיקי האלפים נגד ראש הממשלה, קבור כבר זמן רב כמפקד המכללה לשוטרים. אכן, דרך מעניינת לנצל את כישוריו כאחד מבכירי החוקרים בישראל. מדלגים עליו בקביעות כשמדובר בתיקים בכירים בלהב 433.
אלי אסייג, שהיה ראש היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית (יאל"כ) ועשה את תיקים 3000 ו־4000, פרש מהמשטרה. ערן קמין, תנ"צ, המועמד הטבעי לתפקידים הבכירים ביותר בלהב ומי שהוביל (לאסונו) את תיק מעונות ראש הממשלה והיה מעורב בתיקי האלפים, מיובש כבר שנים ועכשיו קודם ושוגר למקום הכי רחוק שיש: נציג המשטרה בארה"ב.
זו רק רשימה חלקית. בכללי, מה שמאותת הדרג הממנה בשנים האחרונות לבכירי החוקרים בישראל זה דבר פשוט: אם תיגעו במקבלי ההחלטות, מרה תהא אחריתכם. לא כדאי לכם להתעסק עם זה. עובדה: הטבלה אינה משקרת.
5. הקפיאו את קמין
בואו ניקח את תנ"צ ערן קמין כמקרה בוחן. זה מרתק. ב־5 ביולי 2015 התאבד תנ"צ אפרים ברכה, ראש יאח"ה. קמין, שהיה סגנו, המשיך לפקד על היחידה ועל חקירותיה, שביניהן הייתה אז פרשת מעונות ראש הממשלה. כנראה שאז נחרץ גורלו. באותה תקופה החלו גם תיקי האלפים נגד ראש הממשלה. עם מינויו של רוני אלשיך לתפקיד המפכ"ל, היה ברור לכל רב־פקד שקמין הוא המועמד הטבעי (והיחיד) לתפקיד ראש יאח"ה.
זה לא קרה. אלשיך העדיף את כורש ברנור. בדיעבד, אלשיך אומר שברנור הוא חוקר טוב אפילו מקמין. העניין הוא שבעת שהוא מונה, זה לא היה ברור לאף אחד (כי הוא עוד לא הוביל את חקירות ראש הממשלה). אלשיך מינה את קמין לתפקיד ראש חטיבת החקירות, במקום ראשות יאח"ה. אל תתרשמו מהתואר המפוצץ. מדובר באגף מוזנח, זניח, לא משפיע. אלשיך אמר אז שזו בדיוק הפואנטה: שקמין ישקם את החטיבה הזו וינצל בה את כישוריו. בתכלס מדובר בתפקיד מטה נטול השפעה.
כך או אחרת, מינויו של ברנור היה, בדיעבד, מינוי מבריק. אם אני צריך לנחש, הרי שאחד התנאים שקדמו למינוי אלשיך למפכ"ל, הייתה הבהרה (בינו לבין ממניו) שנצ"מ קמין, שהעז לחקור את הגברת נתניהו, לא יקודם. אין לי הוכחה לתזה הזו. לימים סיפר קמין לאחד ממקורביו שכשפגש את אלשיך זמן רב אחר כך ושאל אותו מדוע לא מינה אותו לראש יאח"ה, אמר לו אלשיך משהו כמו "גם ככה, קשה היה למכור לי את המינוי שלך לחטיבת החקירות בבלפור, הדגשתי שהתפקיד הזה נטול השפעה".
לאלשיך גרסה שונה, אם כי לא במהות. בספרו "מפכ"ל בחזית" (הוצאת תכלת), כותב אלשיך: "מפקד יאח"ה, תנ"צ אפרים ברכה ז"ל, התאבד ביולי 2015. עם הגעתי למשטרה שימש כממלא מקומו נצ"מ ערן קמין. בסבב המינויים הראשון קידמתי אותו לדרגת תנ"צ בתפקיד ראש חטיבת החקירות, והשר חתם על המינוי. בהמשך, שיקף לי השר מעט מהלחצים שהיו עליו בעקבות קידום זה...".
"מעט מהלחצים", משקף את ההתפרעות שעליה סיפר ארדן לאלשיך, שחטף בבלפור, לאחר שהתברר שקמין בכל זאת קודם. היה צורך להסביר למתפרעים שהתפקיד שאותו קיבל קמין אינו קשור לחקירות עצמן, אלא תפקיד מטה חסר השפעה, וגם אז אף אחד לא התנדב להירגע.
זה לא נגמר כאן. ב־2018 היה קמין מועמד לראש להב 433, בעקבות פרישת ניצב ריטמן. אלשיך בחר למנות את תנ"צ יגאל בן־שלום. כדי להבין, צריך לזכור שכל אותה תקופה עלה שמו של קמין בתקשורת פעם אחר פעם כאחד ממובילי החקירות נגד נתניהו ורעייתו, כמו כן הוא נקלע לקטטה מול ח"כ דודי אמסלם בוועדת הפנים, כשהביע התנגדות (בשם המשטרה) ל"חוק ההמלצות" (שיאסור על המשטרה לפרסם את המלצותיה) וקרה לו עוד אסון נוראי, שאיש ממנו חי עוד לא חזר: התפרסם שגם הוא בוגר קרן וקסנר!
לאן נפלט קמין? ניחשתם נכון. הוא הפך למדריך במכללה לביטחון לאומי. ואז סיים אלשיך את כהונתו. ניצב מוטי כהן הפך למ"מ מפכ"ל. ברווז צולע מלידה. במקום לדון במועמדותו של קמין, המועמד הטבעי ביותר, לתפקידים בכירים בלהב, הוא מינה את ניצב בן־שלום לראש אח"מ ואת תנ"צ מוטי לוי לראש להב 433.
חלפו להן שנתיים. קמין מתמודד שוב על תפקיד ראש יאח"ה, תפקיד שהיה תפור עליו בול כבר שלוש שנים קודם. במסמך משטרתי שהודלף לתקשורת נכתב שקמין הוא המועמד היחיד לתפקיד ראש יאח"ה, ומועמד יחד עם אחרים לתפקיד סגן ראש אגף החקירות והמודיעין.
בעקבות ההדלפה, הוקפא כל סבב המינויים. תפקיד סגן ראש אגף החקירות כלל לא אויש. טענתו (ההזויה) של יגאל בן־שלום באותו זמן הייתה שאין למנות לו סגן בסמוך לכניסתו לתפקיד. אז לא מינו. שנה שלמה התפקיד לא אויש ובסוף מונה תנ"צ יואב תלם. אז למה לא מינו את תלם שנה קודם? אה, כי אז היו צריכים למנות את קמין לראש יאח"ה. וזה אסור, כידוע.
6. לנקות את האורוות
קמין עוד הספיק לקבל על עצמו את תיק הקורונה מטעם המשטרה, ואז הגיע קובי שבתאי, שאותו מינה אמיר אוחנה, זרוע הביצוע היעילה ביותר של בלפור. גם הפעם, הודלף מסמך השיבוצים לתקשורת. גם הפעם התברר שקמין הוא המועמד היחיד ליאח"ה. גם הפעם הוא לא מונה, ואחר קיבל את התפקיד תחתיו. הוא מונה לתפקיד קצין אגף החקירות והמודיעין (אח"ם) בלהב, תפקיד שכלל לא הופיע במסמך דיון השיבוצים. אבל זה לא נגמר, כי כמה ימים אחר כך בוטל מינויו של קמין והוא קיבל סוכרייה של ממש: נציג המשטרה בוושינגטון בדרגת ניצב.
מה קרה כאן? מישהו הבין שלקמין נעשה עוול גדול, מישהו לא רצה אותו ממורמר ונתן לו צ'ופר את התפקיד המבוקש ביותר במשטרה, פלוס דרגה. מה רע? אולי זו הסיבה שקמין סירב לשתף פעולה לטור הזה והפנה אותי לדוברות המשטרה.
מה התזה של שבתאי? הוא טוען שתפיסת העולם שלו שונה. הוא מתנגד ל"תפיסת הבמבוק", שלפיה הקצינים של להב 433, יאח"ה ושאר יחידותיה, מתקדמים רק בתוך היחידה כל הקריירה. מצב שאותו הוא מדמה לבמבוק, בהיקף צר מאוד, ראיית עולם צרה. הוא מביא קצינים מבחוץ לתוך להב ולוקח קצינים מתוך להב החוצה. הוא מלמד את המוכשרים בקציני המשטרה מה שהם לא יודעים, מוציא אותם מאזור הנוחות שלהם. אנשי ימ"מ לומדים על מרחבים ותחנות משטרה, אנשי ימ"ר על חקירות, אנשי חקירות על ימ"ר.
זה נשמע טוב. במציאות, זה הרבה פחות טוב. אני מאמין שבבסיסו, קובי שבתאי הוא איש הגון וממלכתי. בדיוק כפי שהיה רוני אלשיך. אני מעריך שהוא קיבל את התפקיד רק אחרי שסגר כמה דברים עם זה שמינה אותו. כן, מינויים רגישים, למשל. על פי מקורבים, הוא עצמו אמר לאחד הקצינים שקופחו משהו כמו "אצלי הכל נסגר מראש".
אז אולי אין טעם להביט עכשיו אחורה, אלא רק קדימה. יש במשטרה שפע של אנשים טובים, המפכ"ל בראשם. יש למשטרה עכשיו גם שר מצוין, ישר כסרגל. יש שלטון חדש. כן, דווקא בגלל שיש ממשלה חדשה, צריך עכשיו שידוד מערכות דחוף, כולל ניקוי אורוות, כולל הצהרת כוונות ורוח מפקד חדשה.
עמר בר־לב, זה עליך. משטרת ישראל צריכה לחשב מסלול מחדש. אתה המפקד, עכשיו הזמן להפיח בהם את רוח הלחימה, לשקם את להב 433, לא למצמץ ולא לראות אף אחד ממטר. מדינה שבה השלטון שולט במשטרה, אינה דמוקרטיה. היינו על ספו של המצב הזה עד לפני חודש ימים. ניצלנו ברגע האחרון. לטיפולך אודה.
7. לחכות ולא דגים
שר התקשורת יועז הנדל נקלע השבוע לקטטה עם החרדים במליאת הכנסת. זה קרה לאחר שהטיף לח"כים החרדים שהם לא חייבים להיות ציונים, אבל לפחות שיהיו יהודים. זעמו של הנדל התעורר כשהתברר שהקואליציה לא מוכנה לקזז את ח"כ מאיר יצחק־הלוי, המתאבל על מות אחותו. "לא תעשה לך אלוהים אחרים", קרא הנדל לעבר ח"כ יעקב אשר, "כל מה שנתניהו עושה, אתה עושה... אתה יהודי, צדיק, ציפיתי ממך להיות הראשון שיתנדב לעשות את זה, אתם לא מתביישים? אתם לא צריכים להיות ציונים, אתמול הצבעתם נגד חוק ציוני, תהיו רק יהודים, זה מספיק".
ח"כ יצחק פינדרוס עלה להגיב, חמתו בוערת להשחית. "כשאתה מדבר על ציונות, של נעליך מעל רגליך", קרא לעבר הנדל, קצין בקומנדו הימי. "אתה האחרון שיכול להטיף לנו על ציונות, אנחנו היינו כאן לפני שהתנועה הציונית החלה, אנחנו נהיה פה אחרי הפוסט הציונות, תאמין לי, היהודים החרדים שנהרגו להגיע לפה, תלמידי הגר"א, הבעל שם טוב, חתם סופר שבנו את ארץ ישראל....".
כן, הזנב מכשכש בכלב. החרדים התבלבלו. ייקח להם זמן, אבל הם בסוף יחשבו מסלול מחדש. החלטתו (המוצדקת) של שר האוצר ליברמן לשנות את הקריטריונים לקבלת סבסוד מלא למעונות יום לגילאי 0־3, חרפנה אותם. הם מפילים על איווט האיום את עוצמת המחדל ההיסטורי שלהם: הזיהוי המוחלט עם נתניהו, שיתוף הפעולה המחריד עם הביביזם, הנכונות להכשיר כל שרץ ולצלול לתחתיתה של כל חבית, בשמה של משפחת המלוכה מבלפור. עכשיו הם באים בטענות.
הסיפור, בקיצור: מה שליברמן עושה עכשיו הכרחי כדי לחלץ את הכלכלה הישראלית מהסכנות האמיתיות המרחפות מעליה, לפי דוחות ונתונים של בנק ישראל וכלכלני האוצר. הרשת עמוסה בציטוטים מרהיבים של נתניהו משנת 2003 ומשנת 2013, על הצורך להקטין את הילודה של החרדים, על הצורך לעשות ילדים רק אם יש דרך לפרנס אותם, על הצורך להקטין באופן דרמטי את התלות בקצבאות, על הצורך לתת לחרדים חכות, ולא דגים. את כל זה ביבי המציא, כשעוד היה בעשתונותיו. בכל פעם שזה קרה, עקומת השתתפות הגברים החרדים בעבודה המריאה, עקומת הלימודים באקדמיה עלתה. בכל פעם שזה הפסיק לקרות, הכל קרס.
אין בעולם מדינה שפויה שמעודדת בטלה, חוץ מישראל. אין בעולם מדינה שפויה שלא מעודדת עבודה. העובדה שבני זוג עובדים, ששירתו בצה"ל, משלמים מסים ותורמים לפריון הישראלי לא מקבלים הנחות שבני זוג שאינם עובדים מקבלים, פשוט בלתי נסבלת ובלתי נתפסת. ההחלטה של ליברמן אינה "נגד" החרדים, כי היא כוללת את כולם. גם ערבים, גם יהודים, כל זוג יש בו אדם שאינו עובד או לומד מקצוע, לא יקבל את ההנחה. ההחלטה הזו נתמכת על ידי כל הדרג המקצועי באוצר. הגיע הזמן שיהיה כאן שר אוצר שפועל עם הצמרת המקצועית של משרדו, ולא נגדה.
האם ליברמן הפתיע את בנט? כן ולא. הוא לא הודיע לו מראש על ההחלטה, אבל הוא כן דיבר עליה במו"מ הקואליציוני והוא כן הצהיר אין ספור פעמים שיקבל אותה. בנט לא מתרגש. בשיחות סגורות הוא מרעיף על ליברמן רק מחמאות. ההודעה של ליברמן אינה סוף פסוק. אפשר יהיה למתן אותה, אפשר יהיה לייצר מרווח זמן בדחייה לפרק זמן, אפשר יהיה להשתמש בה כעז שתישלף מהסלון ברגע הנכון (ההצבעה על התקציב). לפחות כרגע, אי אפשר להכניס נייר פקס בין ליברמן לבנט. גיבוי של ראש הממשלה לשר האוצר שלו, גם זה שינוי מרענן.