משהו: מי שמאשים תמיד יישמע צודק.

חוק נגד שיקול דעת

“תראה, אחי, זכותך לחשוב מה שאתה רוצה, אבל אתה חייב להסכים שנתניהו היה בשלטון יותר מדי זמן. הגיע הזמן לחוקק חוק שיגביל את כהונת ראש הממשלה. זה לא דווקא נגד נתניהו".  
“אני לא חייב להסכים". 
“אבל שלטון ארוך זה לא טוב".

“יכול להיות. אם שלטון ארוך זה לא טוב, הבוחרים לא יצביעו בשביל ראש ממשלה אחרי שמונה שנים. מצד שני, תמיד יכול להיות שיבוא ראש ממשלה גרוע יותר אחרי שמונה שנים. בכל מקרה דבר זה צריך להיות נתון להחלטה של הבוחרים. בבקשה לא להגביל הצבעה של בוחרים בחוק".
“אבל שלטון ארוך משחית".

“אולי. אולי שלטון חדש יהיה מושחת יותר. בכל מקרה הבוחרים מכירים יופי את הטענה ששלטון ארוך משחית. בדמוקרטיה לא יכולים לחייב את הבוחרים לשים את הטיעון הזה מעל לשיקולים אחרים. אין לאסור עליהם להפעיל את שיקול הדעת שלהם. זה לא דמוקרטי. מתנגדי נתניהו רשאים להכריז בתעמולת הבחירות 100 פעמים ביום ששלטון ארוך משחית. אם ישכנעו בכך, טוב. אם הבוחר ישב עם עצמו להחליט מה להצביע, ובתוך שיקוליו יחשוב ששמונה שנים זה יותר מדי, שלא יצביע עבור מועמד כזה. מצד שני, אם בוחר ישב עם עצמו, ובסופה של מחשבה יחליט שהוא רוצה שמנהיג ימשיך את הכהונה גם מעבר לשמונה שנים, ובכן, אין לאסור עליו בחוק להפעיל את שיקול דעתו. שוב, אסור לאסור על הבוחר להחליט. זה לא דמוקרטי". 
“אבל אז עלול להיות מצב שבו לא יהיה מקום למנהיגים חדשים".

“אם רוב האנשים יחשבו שלא צריך מנהיג חדש, זה מה שיהיה. זו דמוקרטיה. אני לא סבור שצריך חוק להענקת הזדמנויות קידום לפוליטיקאים חדשים שמחכים בתור. בחירות אינן חלוקה צודקת של משרות. בכל מקרה, הכל והקול נתונים לשיקול דעת הבוחר. אם הרבה בוחרים ירצו לקדם פנים חדשות, בבקשה. מצד שני, אין להגביל באלימות החוק הצבעה עבור מועמד שכיהן כהונה ארוכה. בקיצור, כי אנחנו משוחחים כבר יותר מדי זמן על נושא ברור מאליו: רק לא חוק! לא לחוק אנטי־דמוקרטי שאומר: אנחנו נקבע מה אסור על המצביע להחליט".

ועוד משהו: סִימָנֵי הַנִּקּוּד הֵם נַעֲלֵי הָרִקּוּד שֶׁל הַשִּׁירָה.

פינת השלולית ויותר

באירוע בבית הסופר ניגשה אליי אישה ואמרה לי: “בימים שהייתי צעירה יותר כתבתי לך מכתב לפינת השלולית".
מפגשים כאלה משמחים אותי, אבל גם מעוררים דאגה. אני מיד שואל בחזרה בחשש: “עניתי לך?".
“ענית, ולא תאמין אבל המכתב שמור אצלי", היא השיבה.

60 שניות על מכתבים: בימי העבר שבהם אנשים כתבו אליי מכתבים על נייר ושמו אותו בתוך מעטפה, עניתי באותה דרך. היה לי בלוק של נייר מכתבים של “מעריב", היה בלוק של נייר מכתבים בגודל מלא, ובלוק של נייר מכתבים קטן יותר, חצי מהגודל. בדרך כלל השתמשתי בנייר המכתבים הקטן, ועניתי בכתב יד.

למי שכתבו לפינת השלולית לפעמים הוספתי ציור קטן של צפרדע. כמו תמיד כשאני כותב בכתב יד לצורך תפוצה שמעבר לשולחן הכתיבה שלי, הקפדתי על כתב ברור. אם אתה כותב, דאג שיבינו אותך בקלות, ולא יזיק אם תדאג שאפילו ייהנו מצלילות כתב היד שלך. בימים שבעיתונות עדיין סידרו את כתבי היד של העיתונאים במכונות לינוטייפ שפלטו שורות עופרת לוהטות, עובדי המסדרה לא הסכימו לקבל טקסטים בכתב יד.

העיתונאים והעורכים נדרשו להעביר את כתב היד מודפס במכונת כתיבה. חוץ מכתב היד שלי. ממני לא דרשו זאת. כתבתי על נייר לבן, עם שורון מתחתיו, ובאותיות ברורות מאוד ומרווחות (מסדרה: האולם הגדול והרועש שבו שוכנות מכונות הלינוטייפ האלה, ובו גם מסדרים את אותיות העופרת לעמודי העיתון. לינוטייפ: מסובך להסביר, קראו בוויקיפדיה. שורון: דף ובו שורות שחורות מודגשות שניתן להניח מתחת לנייר לבן, השורות נשקפות ומסייעות לכתיבה ישרה ולרווח קבוע בין השורות. אני חושש שאני כותב כאן קטע שבו אצטרך לעצור ולהסביר כל רגע).
אמרתי לאותה קוראה, שמה נילי וזה יספיק, שאני שמח שעניתי לה. היא אמרה: “לא כל כך שמח, במכתב שלך הייתה איזו נבואה לא טובה, שלצערי התגשמה".

במכתב שלה, שנכתב לפני יותר מ־30 שנה, היה סיפורון על נסיכה צעירה שלא מוצאת צפרדע, וחוששת שמא תזדקן בלי נסיך.
בהמשך היא שלחה לי צילום של מכתב התשובה שלי. ככה כתבתי בו:
“לנילי שלום,
תודה בשם כל הצפרדעים, הנסיכות ויתר שוכני השלולית. עצוב כשנסיכה מזדקנת, אלא אם כן יש צפרדע שמזדקן יחד איתה".
“עד היום", אמרה נילי, “אין צפרדע שיזדקן יחד איתי".

למכתב יש תאריך והוא ינואר 1987. כשראיתי את התאריך, אמרתי לעצמי: נילי לא יודעת איפה הייתי כשכתבתי את המכתב. כתבתי אותו ברומא. הייתי אז מנהל הסוכנות היהודית באיטליה. המשרדים שלי היו ליד פיאצה נבונה, אבל היה תנאי שהצבתי לפני שנסעתי לשליחות הזו בת שלוש השנים, ואת התנאי הזה הציבה גם מערכת “מעריב": שאמשיך לכתוב את “שיפודים".

כתבתי “שיפודים" כאילו שאני בארץ. לכם זה נראה פשוט, אבל לא היה אז אינטרנט ואפילו לא היה פקס. פיתחנו שיטה של משלוח, מבוססת על הרבה רצון טוב של אנשי אל־על וארגון מופתי של “מעריב".

קוראים כתבו לי כרגיל ושלחו את המכתבים אליי, למערכת “מעריב" בתל אביב. כל שבוע ריכזה נטע הטובה את המכתבים בתוך חבילה ושלחה לי לרומא. אני מצדי הבאתי איתי לרומא ניירות מכתבים ומעטפות של “מעריב". עניתי למכתבים, הכנסתי למעטפות, כתבתי את הכתובת, ושלחתי את החבילה ל"מעריב", שם הדביקו בולים ושלחו את המעטפות. הקורא קיבל מכתב עם בול ישראלי. הקוראים, גם נילי, לא ידעו ולא היו צריכים לדעת את הדרך שהמכתב עשה. חייתי אז בישראל ובאיטליה בעת ובעונה אחת. החיים קצרים, ועדיף לחיות חיים כפולים, והכי טוב, בשתי ארצות נפרדות בעת ובעונה אחת.

“נילי", אמרתי לה, “עוד לא מאוחר. הצפרדע יכול לקפץ בכל רגע מעבר לפינה".
אני מקווה שהפעם הנבואה שלי תתגשם, וכן, אזהר בפעם הבאה שאענה למכתבים. במייל או בדואר. 