קמים בארבע וחצי בבוקר. יום ארוך לפנינו, המסע לדרום מתחיל עכשיו. פוצחים בנסיעה מנומנמת של כ־20 דקות במונית עד לשדה התעופה בן־גוריון. עוד 25 חולפות לאט עד שמסיימים את תהליך העלייה למטוס. על הדרך מורידים קפה של הביוקר. גם זה דורש עמידה צמודה בתור מתפתל. ממשיכים באוטובוס שיוצר כנראה אי־שם בשנות ה־70. אחרי חישוב פשוט מתברר שהנסיעה בכבישי השדה ארכה כמעט כמו הטיסה עצמה.

ממריאים. חצי שעה פלוס באוויר במטוס די גדול עד להגעה ליעד. נוחתים בשדה תעופה במקום שנראה קצת כמו הגרסה של סוף העולם. ימין ושמאל רק חול וחול. עולים שוב על מונית. חצי שעה והגענו לאילת. הזמן ארוך פי שניים לפחות ממה שהיה לפני ההתייעלות הגדולה שהביאה לנו את שדה התעופה רמון. הנה לכם קדמה על פי ההגדרה הישראלית הקלאסית.

לא משנה כמה יספרו וישתבחו ביופיו של הפלא הטרי יחסית, בעיניי הלכנו אחורה. זה ישראבלוף מוכר: יותר כאב ראש ובלגן עבור אותה התוצאה. היגיון בסיסי. אני מלא געגועים לטרמינל המצ׳וקמק של פעם, עם האדון החביב שהיה מכין קפה מכל הלב בשדה דב. קשה שלא להתרפק על זיכרונות הבידוק המוזר שהיה שם, לצד החניה והמוניות שהמתינו בחוץ בסגנון בזאר טורקי. כל אלה נתנו חוויה ביתית ונונשלנטית. התחושה הייתה שאנחנו יוצאים לנופש, אבל באווירה קלילה, לא מחייבת, כשהכיף מתחיל עוד לפני שכף רגלנו דרכה בעיר הדרומית.

בשדה התעופה התל אביבי הזעיר, בתום השלבים הפורמאליים, היינו עולים למטוס קטן שאמור היה לצלוח את המדבר הדרומי. כלי תעופה מוזר שאף פעם לא באמת ידעת אם ינחת בשלום. גיגית שחוזקה בפרופלורים המובילה קבוצה לא גדולה של אנשים. באורח כמעט פלאי הריחוף בשמי המדינה הסתיים בטוב, כשבינתיים הרבצנו תה פושר בטעם קומקום וקרקרים שהוגשו בידי דיילים מותשים.

הנחיתה הובילה היישר לחום המהביל והמזמין של אילת. תוך רגעים קצרים התעופפת מהטירוף של המרכז לשאנטי של הים האדום עם ניחוחות סיני. כעת הכל נגמר. המנחת הממזרי חוסל לטובת טייקונים שיבנו עוד שכונות נוספות לעשירים מופלגים. כאילו שאין מספיק מזה כבר עכשיו. המדינה הזו מייצרת יותר מיליארדרים מחברי כנסת אחרי העברת החוק הנורווגי המורחב. מי בכלל נהנה מכל השדרוג הזה שרק הוביל לחורבן?

השבוע ביקרתי באילת לצורכי עבודה. ביקשתי לחזות בעצמי בפלא התיירותי שעבור השהייה בו גובים על פי הפרסומים ומשדרי החדשות עשרות אלפי שקלים. לפני שצלחנו את הנסיעה האינסופית, שותפה למסע סיפרה לי שביררה מה תהיה עלות אפשרית של חופשה בת כמה ימים לה ולמשפחתה באחד מהמלונות הנחמדים בעיר, וגילתה שמדובר בסכום אסטרונומי. ניקיתי את אוזניי כדי לוודא שהן לא בגדו בי, ולצערי גם בסיום הטיפול המאולתר באיברי השמיעה המחיר לא השתנה. טירוף.

נכנסנו למעמקי אילת. סיבוב בעיר מבהיר שחיי התייר פה קשים. המסעדות עמוסות לעייפה, הקניונים חנוקים, הטיילת מפוצצת, ואין מקום להכניס בוהן במי הים. אבל הגרוע מכל הוא החום. השיטוט העירוני הוביל אותי לתצפית עילית מהממת. כך זה היה נראה לפחות מהרכב הממוזג. כשעלינו לשם, בערך בשש בערב, תוך שניות הטיפוס הפך מפעילות ספורטיבית לגיטימית לצעדת הגיהינום. עד שהגענו לפסגה נטפנו מים והתעלפנו במקביל.

אילת יפה, אבל חמה יותר מכל זיכרון שלי. למעשה אין לאדם הממוצע יכולת לזכור טמפרטורה כל כך לוהטת. פתאום זה הכה בי, הסכום האסטרונומי. שמע ישראל.

בשעה טובה הגיע הזמן לשוב למרכז. עייפים ודביקים עשינו את הדרך לשדה רמון המרוחק. המזללות במקום היו סגורות, ומה שנמכר היה יקר להחריד. כשהבטנו בלוח הטיסות, גילינו שההסעה הביתה תתעכב בשעה פלוס. וכך ישבתי עם חבריי, מלוכלך כמו אחרי מחנה קיץ נטול מים בכיתה ד', כשהאפשרויות הקולינריות מוגבלות למכונות אוטומט.

לסיכום הביקור: העיר נחמדה, אבל להיגרר ארבע שעות בשביל נופש בעלות של דירה קטנה? זה בטוח לא בשבילי. 