דיון מתגלגל של פיזיקאים ופילוסופים נוגע בשאלה שבדרך כלל לא מטרידה את רובנו: מהן אבני הבניין היסודיות של המציאות, ומהי המציאות המתהווה מהן, שאיננה יסודית. האדם, וזו רק דוגמה, הוא אוסף של תאים, ומתחתם מולקולות, שמורכבות מאטומים, שבהם יש גרעין ואלקטרונים, ובגרעין אבני בניין של קווארקים ולפטונים.
האם האדם הוא אוסף של חלקיקי יסוד? אם כן, מדוע ראוי לראות בו ישות אחת? אם לא, למה דווקא האדם הוא ישות לעצמו, ואילו השולחן וכוס הקפה שעליו אינם ישות לעצמה. הרי גם אותם אפשר לראות כחטיבה אחת, שיסודותיה לפטונים וקווארקים, אטומים ומולקולות, מרגל השולחן, ועל לגרגיר הסוכר הנמס בכוס הקפה.
השאלה אם יש אדם ששולט באטומים, או שהאטומים מכתיבים את כל פעולותיו של האדם, היא שאלה מעניינת ביחס למציאות, ומעניינת באופן אחר ביחס לקואליציה ולממשלת ישראל. אבני הבניין של השלטון (ובשלב הזה נוותר על עולם החלקיקים) הן חברי הכנסת, ומעליהם מפלגות המתאגדות לקואליציה. כל חבר כנסת הוא חלקיק יסודי. כל מפלגה מולקולה. הקואליציה היא הישות – השלם השלטוני המתהווה מסך חלקיו.
שלם? אולי הקואליציה היא כמו אדם, או כמו עץ. ישות לעצמה. אולי הקואליציה היא כמו שולחן שעליו כוס קפה. רגע יחדיו, רגע לחוד. הרימו את הכוס כדי לשתות את הקפה, ואין קואליציה. תנו לכוס מכת מרפק שתרסק אותה לרצפה, ושוב אין קואליציה. רק שולחן לחוד וכוס קפה לחוד. זו הקואליציה שלנו: ספק ישות לעצמה ספק אירוע אקראי, עד לבוא מכת המרפק.
מי מחזיק את הקואליציה הזאת יחדיו? כנראה שבנימין נתניהו. מי שולט בה? מקובל לחשוב שראש הממשלה הוא האיש החזק בממשלה, אך שני סקרים שפורסמו השבוע מעידים שהציבור לא חושב כך. לא הפעם. מותר לחשוד שתצוגת המנהיגות הדרמטית של נפתלי בנט ביום שני בכנסת הושפעה במשהו מהסקרים על אודותיו. ראש הממשלה הבין שעליו לחזק את תדמיתו כמנהיג – מול המתקפה המתמדת של ראש האופוזיציה נתניהו המתעקש להציג אותו כמונהג.
מי המנהיג? בגרסת נתניהו, בנט מונהג על ידי מנסור עבאס. הוא הקובע. כך בחוק האזרחות, שלא עבר. כך בנוגע להעברת סמכויות מנהלת הבדואים למשרד העבודה והרווחה, שעבור תעבור. בערך עשירית מהציבור קונים את הטענה הקנטרנית שעבאס הוא המנהיג האמיתי. רובם אנשי ליכוד. מבין הישראלים שיש להם דעה בנושא הזה, הרוב סבורים שבנט מונהג על ידי מישהו אחר.
לא עבאס, אלא ידידו־עמיתו של בנט, האח יאיר לפיד. רבע מהציבור (26%) סבורים שלפיד הוא "האיש החזק בממשלה". רבע מהציבור (24%) סבורים שלפיד הוא המתאים להיות ראש הממשלה. רק חמישית מהציבור (19%) סבורים שבנט הוא האיש החזק בממשלה, ורק שביעית מהציבור (14%) סבורים שבנט הוא המתאים ביותר להיות ראש הממשלה.
כך התדמית - אך המציאות כמובן מורכבת יותר. בממשלה הנשענת על רוב של 61 חברי כנסת, לכל חברה וחבר יש יכולת להטיל וטו על כל החלטה, לכל חברה וחבר יש יכולת, לפחות תיאורטית, לרסק את הממשלה. וגם זו כמובן לא התמונה המלאה. כי לממשלה יש רק 61, אבל לאופוזיציה אין 59. בין זו לזו נמצאת הרשימה המשותפת, שמשמשת כמקל מעל ראשה של מפלגת רע"ם (אם חבריה יהיו סוררים, אולי תימצא לממשלה חצי הצלה ממפלגה ערבית אחרת).
ומצד שני, גם לרע"ם מקל גדול וחזק, כפי שהוכח השבוע כאשר נדרשה פעולת הרגעה מהירה במימוש סעיפים קואליציוניים. ובמילים אחרות: לא בנט הוא החזק, ולא לפיד הוא החזק – חבר הכנסת האלמוני הוא החזק. זה שיום אחד יקום על צד שמאל. זאת שיום אחד תחליט שעלה לה הסעיף.
# # #
למעשה, הדרך הנכונה לבחון מי החזק, או החזקה ביותר בממשלה, היא בניסיון להעריך את רמת הסיכון שכל ח"כ וכל מפלגה עשויים לקחת על עצמם כדי לממש את רצונם. לדוגמה, חברי הכנסת של ישראל ביתנו חלשים למדי. אומנם, כל אחד מהם יכול, תיאורטית, לפגוע בקואליציה ולהקשות עליה להעביר חוקים. בפועל, מי מהם שיחליט לצאת לדרך עצמאית כזאת יסיים את הקריירה הפוליטית שלו. נדמה שכך החליט לעשות אלי אבידר, אבל רוב האחרים מן הסתם יראו וייראו.
ליברמן חזק, השרים והח"כים הנשרכים אחריו הרבה פחות חזקים. הם תלויים בו, הוא אינו תלוי בהם. מה שלא נכון למפלגה כמו תקווה חדשה, שבה גדעון סער וזאב אלקין תלויים זה בזה באותה מידה. אם אחד ייפול, השני ייפול איתו, ולשניהם לא בטוח שיש אלטרנטיבה (אולי לחבור לבנט, או גנץ, אבל אם זו הכוונה, אין סיבה להפיל את הממשלה).
ליברמן חזק יותר מרוב חבריו השרים גם בחשבון אחר: על פי סקר ערוץ 12 מהשבוע, אם הממשלה תתפרק, הוא צפוי לחזק את מעמדו בתוספת מנדטים. וכל צעד נוסף על חשבון המפלגות החרדיות (חוק ההסדרים צפוי לכלול מכות גם בהסדרת תחום הכשרות, ואולי גם בתחום הגיור) רק יעלה את מניותיו.
חבריו לקואליציה זהירים יותר ביחסם לחרדים, הם עוד חולמים על שיתוף פעולה אפשרי איתם בעתיד קרוב או רחוק. ליברמן כבר לא שם. הוא קיבל החלטה להתנגש בחרדים בכוח. אולי מתוך תחושה שאם יבוא יומו להיות ראש ממשלה בלי תלות בחרדים, הם יתגברו על הכעס ויחברו אליו כדי לא להישאר שוב בשוליים - ושאם התפקיד יהיה תלוי ברצונם הטוב של החרדים, לא תעזור שום חנופה, והם בכל מקרה יעדיפו מישהו אחר.
האם כל אלה הופכים את ליברמן לאיש החזק בממשלה? בסקר של המכון לדמוקרטיה רק כעשירית חשבו כך, אבל נדמה לי ששווה שכל היתר יחשבו מחדש, כי יש לו עוד יתרון: הוא האיש שידו על הקופה. השליטה ההדוקה שיש לו על המשאבים וחלוקתם הופכת את שאר השרים לתלויים ברצונו הטוב.
כמובן, הם יוכלו לאיים שאם לא ייתן להם את מבוקשם הם יפרקו את הקואליציה. אבל ליברמן, כאמור, חושש פחות מרובם מפירוק הקואליציה. לכן הוא יחליט כיצד ייראה התקציב, והקואליציה תציית, או תחדל מלהתקיים. כמובן, זו לא מטרתו. הוא רוצה את הקואליציה ואת הכוח שבא איתה. אבל גם דימויו כמי שלא מהסס לעשות צעדים בלתי צפויים משחק לטובתו.
כאשר בני גנץ החליט על דעת עצמו להקים ועדת חקירה לפרשת הצוללות, כמה מהחברים איפסו אותו, והורידו אותו מהעץ. מישהו מוכן לנהוג באותו אופן עם החלטה לא נוחה של ליברמן? מישהו מוכן לנסות להוריד בכוח את ליברמן מעץ הקיצוץ (המוצדק) בקצבאות לאברכים כדי לשמור על יחסים סבירים על ליצמן או עם גפני? נדמה שהתשובה ברורה. בנט, סער, גנץ, לא יכולים לקחת סיכונים גדולים. וביום שנתניהו ילך, לא יוכלו לקחת סיכונים בכלל. הסיבה המרכזית לקיומם תתבטל.
יש עוד מפלגות שלא נבהלות בהכרח מבחירות. העבודה קצת עולה בסקרים, אף שלא בטוח שיהיה לה מקום בהרבה קואליציות עתידיות. לא בכל יום יסתדרו הכוכבים כך שכנסת ימנית אידיאולוגית תתארגן בקואליציה שבה המרכז־שמאל הוא הדומיננטי. לפיד בודאי יקבל יותר מנדטים בבחירות הבאות, אם יבואו בקרוב. אבל גם במקרה שלו קשה להבטיח קונסטלציה לקואליציה של שלטון.
כך שהשורה התחתונה של ניתוח נדנדת הכוחות היא זו: בנט חזק בתואר - ראש ממשלה. לפיד חזק בתדמית - האיש שהציבור מזהה כציר המרכזי. ליברמן חזק בפועל - מי שלפחות בתחום הנתון לשליטתו באמת קובע, ובאמת יכול לכפות את רצונו.
סטיית תקן
1. כמה זמן הקואליציה תחזיק מעמד? השבוע אפשר להשוות שני סקרים, זה של אתר המדד, המאפשר לבחור כמה מועדים (לפני סוף 2021, מעבר ל־2021, מעבר ל־2022, מעבר ל־2023), וזה של המכון לדמוקרטיה, ששאל אם הקואליציה תחזיק לפחות שנה. בערך 45% סבורים שלא תחזיק "לפחות שנה". קצת יותר מ־50% סבורים שתחזיק מעבר ל־2021 (אך לא מעבר ל־2022). כלומר, טווח הזמן שקרוב למחצית הציבור צופה לממשלה הוא בערך עד האביב, תחילת הקיץ הבא.
2. עדכון מחזית מיזם "מיהו יהודי" (אם עוד לא השתתפתם, חפשו את השאלון באתר המדד): נכון לעכשיו, רוב המשיבים קובעים ש"יהדות" היא בעיקר "לאום" או "מוצא". מה שעשוי להסביר כמה וכמה אי־הבנות בין היהודים בישראל לבין יהודים במדינות אחרות, בעיקר ארה"ב, שמעדיפים קטגוריות כמו "דת" ו"תרבות".
3. ואפרופו יהודים: השבוע פורסם סקר שמצא שלא מעט יהודים, בין חמישית לרבע, למעשה רואים בישראל ישות לא לגיטימית, אם משום שעצם הפרויקט הציוני נראה להם לא מוסרי, או משום שהמדיניות הישראלית נראית להם לא מוסרית. זה מעניין שיהודים חושבים כך, אבל מבטא במידה רבה סנטימנט שנעשה רווח יותר בקרב קבוצות אמריקאיות פרוגרסיביות. לא שליהודים נמאס מיהודים אחרים – אלא שלפרוגרסיבים נמאס ממדינות לאום ומזהויות שבטיות (למעט הזהויות השבטיות של מיעוטים מדוכאים בעיניהם).
4. ועוד חשפנו השבוע מנתוני "מיהו יהודי": חרדים רבים חושבים שחשוב במיוחד שכל יהודי "יאהב במיוחד יהודים אחרים". חילונים רבים חושבים שחשוב במיוחד שכל יהודי "יתמוך במדינת ישראל". למעשה, בכל האגף הדתי של החברה היהודית בישראל יש עדיפות לאהבת יהודים. בכל האגף המסורתי־חילוני של החברה היהודית בישראל יש עדיפות לתמיכה בישראל.