ד"ר אראל בוצ'ינסקי הוא רופא אמיץ. בימים האחרונים הוא העלה שוב לרשת עדות אישית על אלימות שהוא חווה לפני כמה שנים, כמתמחה, כשקרובי משפחה של חולה שבו הוא טיפל, איימו עליו כשהוא ביצע בו החייאה.
את המקרה הזה, שד"ר בוצ'ינסקי העלה כבר בעבר לרשת, הוא העלה כעת שוב, אחרי שלטענתו כתבת של כאן 11, שצילמה כתבה על תופעה של אלימות כלפי צוותים רפואיים, נתקלה בקשר של שתיקה. לדבריו, בתי החולים סירבו לשתף איתה פעולה ולא אפשרו לצוותים רפואיים להתראיין לכתבה.
רק טבעי היה שמערכת הבריאות תעשה הכל כדי למנוע במידת האפשר הישנות של מקרים כאלה. אבל למערכת הבריאות יש שיקולים אחרים, שטובת הצוותים הרפואיים היא כנראה לא אחד מהם.
אלימות כלפי צוותים רפואיים אינה חדשה. בכל פעם שזה קורה, מנהלי בתי החולים מזדרזים להתייצב מול מצלמות הטלוויזיה, לגנות את התופעה ולהצהיר שהם לא יעברו על כך לסדר היום. במציאות, הם עוברים מהר מאוד לסדר היום, בעיקר כי אין להם ברירה אחרת.
הם לא יכולים להשבית לאורך זמן את בתי החולים ולמנוע מחולים לקבל טיפול רפואי, רק משום שחמומי מוח החליטו לנהוג באלימות ולהכות צוותים רפואיים. הכדור עובר למשטרה ולמערכת המשפט. התוקפים האלימים לא מקבלים עונשים מרתיעים, והתופעה חוזרת על עצמה בכל פעם בבית חולים אחר.
כדי להבין את חומרת התופעה, חשוב לחזור לציוץ שצייץ ד"ר בוצ'ינסקי, שסיפר במלוא גילוי הלב מה עבר עליו בדקות שבהן ניסה להציל את חייו של חולה שהוא טיפל בו. "חולה צעיר במחלקה מרגיש רע. אני מגיע ורואה את המבט הזה בעיניים שקשה להסביר, אבל אי אפשר לטעות לגביו. הוא נראה לא טוב. אני מתחיל לטפל בו, הוא לא משתפר. הכל קורה מהר, בתוך כמה דקות אני מנהל החייאה, כשבמקביל מתאספים מחוץ לחדר קרובים של החולה, והאווירה שם מתחממת.
"למרות זאת אני מנסה להתרכז בחולה שמצבו ממשיך להחמיר. הוא מפתח בשלב מסוים הפרעת קצב קשה ומסכנת חיים. אני שולף כפות חשמל ומתחיל עיסויים, הוא לא איתנו. עוד מכת חשמל ותרופות לווריד, ואז נפתחת הדלת. עשרות אנשים פורצים לחדר בפראות. אחד הגברים הכעוסים מתקרב באופן מאיים, הוא עוצר. מסתכל על החולה, מסתכל עליי, בזמן שאני עומד עם כפות חשמל בידיים, מתקרב אליי ואומר לי: 'דוקטור, זה פשוט. אם הוא מת היום - גם אתה מת היום', ויוצא בטריקה. קפאתי במקום לכמה שניות".
ד"ר בוצ'ינסקי ממשיך ומתאר את מה שעבר עליו ברגעים הקשים. "המשכנו בהחייאה כשאני דואג לחייו של החולה, אבל גם לחיי שלי. הגיעו שוטרים שאמרו לי: 'אנחנו איתך, דוקטור', גיליתי שאחרי כמה דקות הם עזבו בלי להגיד מילה. לצערי הרב, לאחר זמן נאלצתי לקבוע את מותו של החולה, פתחתי את הדלת כדי לבשר להם את הנורא מכל, אבל לא הספקתי להוציא מילה מהפה.
"הם הסתערו פנימה ודחפו אותנו. אחת האחיות נחבלה, צעקות, איומים. אחת מבנות המשפחה אמרה לי: 'דוקטור, כנס לחדר שלך ואל תצא, האחים שלי רוצים להרוג אותך' ... עד שגופת החולה הוצאה מהמחלקה, ואיתה עשרות המלווים, לא העזתי לצאת מהחדר. מאבטחים ליוו אותי לכל מקום שהלכתי. הייתי מוצף פחד, דאגה, עצב על החולה הצעיר שנפטר, אבל גם על המערכת שלנו, שהגיעה למקום לא טוב, וגם כשלה. איך יכול להיות שהביטחון האישי שלי הוא הפקר, איך זה לא מעניין אף אחד?".
ד"ר בוצ'ינסקי צודק. לו הביטחון האישי של הרופאים היה מעניין את מערכת הבריאות, היא הייתה צריכה לדאוג לכך שהנושא לא ירד מסדר היום הציבורי. היא הייתה צריכה לשכור את שירותיהם של לוביסטים כדי שיפעלו בקרב חברי הכנסת להחמיר את העונשים. מה שאמור היה להפוך לזעקה ציבורית, נותר זעקתו האישית של רופא אמיץ אחד, ד"ר בוצ'ינסקי, שלא מוכן לשתוק.