אין ספק, פקקי התנועה בדרכי ישראל ובעיקר באזורים המטרופוליטניים הם אחד האתגרים הרציניים והמשמעותיים שישפיעו על איכות חיינו בשנים הבאות.
ולא סתם ישפיעו, אלא יובילו לאובדן שעות עבודה ואנרגיה, ויתרמו תרומה ניכרת למתח הנפשי ולתחושת התסכול של אזרחי המדינה.
אומרים לנו שצריכים להיאבק בפקקים הגואים, וכולנו מסכימים עם זאת. אבל נראה שעד היום לא ממש יודעים איך, על שום שלא מביאים בחשבון כמה רכיבים חשובים מאוד הנוגעים למאבק בפקקי התנועה.
בעל המכונית ימשיך להיות הפרה החולבת של תקציב המדינה. כלל בעלי הרכב מזינים את הכנסות המדינה בגין הרכישה והשימוש ברכבים בסדר גודל של 45 מיליארד שקלים בשנה, וזה יגדל. תקציב המדינה שבוי בידי רכישת הרכבים והשימוש בהם. הרכב הפרטי לא נועד רק על מנת להגיע למקום העבודה.
הוא חלק לא נפרד מהציוד הבסיסי של הרבה משפחות. משפחה ממוצעת בישראל תתקשה לתפקד ללא רכב פרטי. הרעיון של אגרת גודש על הכניסה לעיר תל אביב או לערים אחרות הינו מהלך אנטי־חברתי ואנטי־דמוקרטי. אתה שולל ממעוטי היכולת שימוש ברכבם.
אזרחי המדינה מקריבים קורבן אישי גבוה כדי לרכוש רכב פרטי. המיסוי עולה על שווי הרכב, וזה כולל גם את המיסוי על הדלק ואת חידוש אגרות הרישוי השנתיות.
בעלי הרכב הפרטי לא יוותרו בקלות על השימוש ברכבם. הם ימשיכו להעדיף את רכבם על פני התחבורה הציבורית על שום שהתחבורה הציבורית אינה מהווה עבורם אלטרנטיבה. התחבורה הציבורית צריכה להיות כזו שמהווה אלטרנטיבה על פי בחירה חופשית, ולא על שום כפייה.
אז איך נאבקות היום רשויות המדינה בפקקים ההולכים וגוברים? הן עושות בדיוק את ההפך ממה שצריך ומחמירות את הבעיה. כדי ליצור את הרושם שהן מפתחות את התחבורה הציבורית, הן צובעות, ובעיקר בתחומי העיר תל אביב, נתיבים רבים בצבע צהוב.
הן מייעדות נתיבים אלה רק לרכב ציבורי ומחמירות מאוד את הפקקים של הרכב הפרטי, בעוד מרבית הנהגים משתמשים כיום ברכב פרטי.
כ־1.2 מיליון בני אדם משתמשים כיום בכלי רכב ציבוריים. הם עדיין מיעוט. בסוף שנת 2020 כלל צי הרכב בישראל הגיע ל־3,689,000, מתוכם 3,173,000 רכבים פרטיים.
במקום לעשות שימוש מושכל יותר בנתיב התחבורה הציבורית - לאפשר גם למשאיות ורכבים מסחריים לנוע בו ולהגביל את מספר שעות השימוש בו - אנו בפועל מצמצמים את מרחב הכבישים של הרכב הפרטי, שהוא זה המסיע את עיקר תושבי המדינה.
אז מהו באמת הפתרון האמיתי? זהו פתרון ארוך טווח, אך עלינו להתחיל בו כבר היום. חצי מיליון רכבים מגיעים מדי יום מהמרחב אל תוך תל אביב. בשביל מה? האם הם באים לאייש קווי ייצור? האם הם אמורים לבצע עבודה שביצועה ניתן להיעשות רק בתוך תל אביב? בוודאי שלא.
רק חלק קטן מהם, ובעיקר אלה שיש להם עסקים פרטיים או עובדי עירייה, נחוץ שיגיעו לתוככי העיר המפוקקת. אנו צריכים להתחיל בתהליך לאומי שמוציא את מקומות העבודה מתוך הערים המטרופוליטניות אל ערי הלוויין.
במקום בתל אביב - בחדרה, בנתניה, ברמת השרון, ברחובות, בראשון לציון, בבת ים, בחולון וגם רחוק מהערים האלה. את מקומות העבודה צריך להוציא מהריכוז העירוני אל מרחב המדינה. אט־אט עובדות ועובדים יעדיפו מקומות עבודה הקרובים למקום מגוריהם, וערי הלוויין יתחזקו. זה ישרת טוב יותר את איכות החיים ופיזור האוכלוסייה הצפופה בישראל.
אין ספק, הסעת המונים תקל, אבל עד אשר היא תתקיים בפרישה ארצית ביעילות רבה יותר, ועד שהיא תהווה אלטרנטיבה בדרך של בחירה חופשית, אנו לא נחזה בהקלה בפקקים, אלא רק בהחמרה.