העיסוק בחורבן בית המקדש ובצום תשעה באב מעלה אצלי גם את שאלת נאמנותו של ציבור לא קטן של יהודים, הגאים בזהותם כחרדים וחסידים, למי שמכהנים כיום כראשי המפלגות החרדיות. המקורות, חכמי התלמוד והמדרשים, שתיעדו את הגורמים לחורבן, לא חסכו שבטם מהדמויות שהשתלטו על ירושלים הנצורה והאיצו את חורבנה. לנביא ישעיהו בן אמוץ, שניבא בירושלים ב־700־740 לפני הספירה, היו מילים בוטות לומר על המנהיגים בזמנו. “שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שחד ורדף שלמנים” (ישעיהו פרק א’ כ”ג). בכוונה תחילה נקבע פרק זה מספר ישעיהו כהפטרה לשבת חזון, השבת שלפני תשעה באב, על מנת להזכיר את חלקם של השרים הסוררים ורודפי השלמונים בירושלים ביצירת המציאות שאפשרה את החורבן.
ובמעבר חד לימינו, ולהבדיל, איני יכול להימלט מהמחשבה שבכירי המפלגות החרדיות של ימינו, משה גפני, יעקב ליצמן ואריה דרעי, הינם יותר חרדים בחזותם החיצונית מאשר בהתנהגותם. חרדיות אמיתית היא ביטוי לאדיקות יתרה וליראת שמיים. לעומת זאת, ההתבטאויות של גפני ושל ליצמן בכנסת נגד ראש הממשלה נפתלי בנט הן ביטוי של גסות. הקובלנה של דרעי שהממשלה החדשה היא “איום על צביון המדינה” היא כמעט בדיחה. הרי עם עברו הפלילי, לא ברור אם דרעי רשאי בכלל להתייחס למונח כמו “צביון המדינה”.
נשארת השאלה: איך זה שציבור של יהודים חרדים וחסידים מצביעים ושולחים לכנסת שלושה פוליטיקאים שהפכו את התורה קרדום לחפור בו, ואת הדת לפוליטיקה? היכן הלקח שהיה אמור להילמד מחלקה של מנהיגות קלוקלת בחורבן בית שני? חכמי התלמוד קבעו שדור שבית המקדש לא נבנה בו, הוא דור שבית המקדש חרב בו. פשוטה של אמרה זאת הוא לא להאשים את הדור שלא בנה פיזית את בית המקדש, אלא הכוונה היא לדור שלא גינה ולא סיכל את הגורמים לחורבן בית שני.