ספורט מכוון מטרה הוא בשבילי עניין ראשון במעלה. פעמיים בשבוע לפחות תמצאו אותי רץ מסביב לשכונה, מתוך ניסיון נואש לשרוף קלוריות עודפות. גשם מקפיא, קור חודר עצמות וחום יוקד לא ירפו את רגליי. באביב ובסתיו אהיה שם, נוטף זיעה.
אני מתחיל ברחוב שלי, סמטה קטנה ולא מזיקה, מנתר מעל המוקשים שכלבי גבעתיים מותירים בלי בושה ברחבי העיר, עובר את חנות הבשר של דודי, טס ליד בית הקפה של עמוס ונותן ספרינט אחרי חנות המכולת השכונתית. מרגיש כמו רוקי בלבואה, אבל למעשה מתנהל בקצב של פנסיונר. בסיום הריצה אגיע הביתה תשוש, עם כאב ברכיים קל ונקיפות מצפון על כך שיכולתי להרביץ, לפחות בפנטזיה, עוד כמה קילומטרים.
נוסף להקפת השכונה אגיע כמה פעמים בשבוע אל מכון הכושר. בבגדים תואמים ובוהקים ובמסירות אדוקה אבצע שלל תרגילים קשים במיוחד: עליות מתח, שכיבות סמיכה, כפיפות בטן ישרות ואלכסוניות, מתיחות כתפיים, ניפוח זרועות והטחת כדור בקיר. הסוד הוא החזרה על אותה פעולה שוב ושוב עד כדי שיממון. זה מחזק וטוחן סוכרים. בתום הרוטינה אשכב במיטתי תפוס ורמוס, בתהייה אם עשיתי לעצמי שוב חיים קלים מדי.
גם התזונה היא עניין חשוב ומוקפד. אני אוכל לפי תפריט, נמנע מפחמימות וממתוקים, לא נוגע במוגזים, מתמסר לתרד וגם לקייל (ירק גועלי בטעם של דלקת פרקים, אבל חשוב ומזין). פעם אחת, כשהגעתי לשפל חסר תקדים, אפילו קילפתי קישוא כתוספת לסלט. זה דוחה בצורה יוצאת דופן, אך לטענת המומחים הסגולות שלו כבירות.
באופן כללי, אפשר לומר שאני די סובל בתחום הקולינרי, כשבפועל ויתרתי על הנאות חיים רבות ושוות כדי לא להפוך לרופס. עם זאת, בכל בוקר כאשר אני מתייצב מול המראה לבדיקת שומנים כללית, נהיה לי שחור בעיניים. אין ריבועים, אינני מייקל לואיס וכנראה שלא אהיה לעולם. להפך. בטן הברזל השטוחה והיציבה - שכרגע אני חושב שהייתה קיימת כנראה רק בדמיוני - אימצה לה בליטה בצורת כרס. מלון קטן ומוצק נח לי בגוף, בין החזה לאגן. לאן שלא אסתכל הוא שם, מוחשי ועגול.
למרות העובדה החד־משמעית הזו שנשקפת מולי, משהו בפנים, בנשמה עמוק, מכחיש. מסרב לקבל את המצב הנוכחי והסופי. וכך, מול בבואתי המשתקפת במראה אסתובב ימינה ושמאלה בחוסר מנוחה וכעס, תוך שאקלל את המראה העגום, אכניס ואוציא אוויר מהריאות ואדליק ואכבה את האור. הכל כדי שהרע לא יהפוך למציאות. אולי מוחי התקול סבור שאם אביט בעצמי מזווית שונה, התוסף הלא מוזמן יעזוב את גופי ויתפוגג למדינות אחרות. דה־פקטו זהו קרב אבוד, לא משנה כמה ארמה ואתעלם.
אם כך, הגיע בצער רב הזמן להודות באמת ולקבלה: יש לעבדכם הנאמן בטן משתפלת. אחרי קבלת העובדות, מגיע השבר. גיל 50 כבר אורב לי ממש מעבר לפינה וערב רב של שערות לבנות פוקד את ראשי, לצד מפרצים שהפכו מרמיזה לעובדה. את כל אלה אפשר עוד לספוג. את הכרס לא. יש בה משהו לא מוסרי, מושחת ומוזנח. כאילו אדם אומר לגופו - בגדת בי. אני קורבנך, בלי שום אפשרות ערעור.
בשלב הנואש הזה אגייס את אשתי. כשהיא חצי מעולפת מהנקת הבת השנייה שלנו, אסתער עליה ואשאל: "תגידי, יש לי כרס?", והיא - נבונה וחכמה דיה כדי להבין שהפרצה כאן מסוכנת ומלל שאינו מוקפד עלול להעכיר את יומי ולהחריב גם את שלה - תענה אי לכך בשקר לבן: אין לך כרס, ואתה אפילו רזה מדי. אנוכי, שמכיר היטב את טוב הלב שלה וכן את המבט שעל פניה כשהאמת אינה בוקעת מפיה, מבין שהמציאות אחרת לחלוטין ממה שתיארה. כמה פתטי מרגיש אדם שהביא את זוגתו לשקר לו כדי שלא יתמוטט? פתטי במיוחד.
כשהקרב התודעתי והקלורי אבוד, נותר רק דבר אחד לעשות: לחבק את הכרס, לצעוד למטבח ולפרק בלי עכבות את כל הדברים המשמינים ביותר שמנעתי מעצמי בגלל חלום שנגוז. כעת ניתן לזעוק בקול גדול: הנני תפוח ומלא, אבל שמח.