שבת, עשר וחצי בבוקר, הטלפון צלצל. מי יכול להתקשר בשעה כזו, חשבתי לעצמי, הרי אראלה ממפעל הפיס לא עובדת בסופ"ש, וגם בימי חול אף פעם לא שמעתי ממנה. עד שסיימתי לחשוב בשעה כזו, הפסיק הצלצול אבל מיד התחדש. הבטתי במסך, היה כתוב בו "אמא", אז עניתי.
"מה קרה, אמא, מישהו מת? הסורים על הגדר? את צריכה משהו?", שאלתי, אבל היא רק צחקה. "הערתי אותך, רוני? נו, תמיד אתה ישן. מתי אתה עובד אם כל הזמן אתה ישן?".
"אמא, שבת היום. מה קרה?". "לא קרה כלום, רוני. פשוט קראתי מה שכתבת. אני לא מבינה למה אתה נטפל לתוכניות בטלוויזיה ועוד תוכנית על שידוכים. אין לך דברים חשובים יותר לעסוק בהם? כל הזמן רק להתעסק בשטויות. אתה פשוט לא מתבגר, נשארת ילד לא מפותח". אני רגיל לטקסטים האלה, ואני כבר בעשור השביעי בחיי. "בסדר, אמא, אם הכל בסדר אני חוזר לישון". אבל היא המשיכה, כאילו לא הגבתי. גיאצ'ו הצדיק נכנס לחדר לוודא שהתעוררתי אחרי שהציק לי בשאלות על איזה אווטאר אני רוצה להיות: של האש או של האדמה, או שאני אולי טועה בנוגע לאפשרויות הבחירה. אמא שלי שמעה אותו. "גיא, מה נשמע? למה אתה לא בא לבקר את סבתא?".
הוא כיסה בידו את פומית הטלפון, ופצח בהליך סחיטה מהיר. "מה אתה קונה לי, אבא? או שאני עושה לך בלגן עם אמא שלך". עניתי שאיני קונה כלום, כי כוכבת חינוך ההורים החדשה שכיפוש מצאה ממש במבצע, אחת שהתחפשה לעוד סופר־נני, אמרה שאסור להיכנע לגחמות הילדים, פשוט אסור.
הסתובבתי לצד השני במיטה, ושמעתי את הצדיק בונה לי תיק. "סבתא, מה שלומך? אני רוצה לבוא אלייך, אבל אבא לא מרשה לי. זה לא שהוא לא מרשה, הוא פשוט לא רוצה לקחת אותי. אני מוכן לבוא עכשיו אפילו. ממש עכשיו". זינקתי עליו וחטפתי את הטלפון. "מה נסגר איתך? למה אתה מספר לסבתא סיפורים כאלה? מתי ביקשת ממני בדיוק?". אבל הוא זיהה את המומנטום וצרח: "עכשיו אני רוצה ללכת אליה, קום ותיקח אותי".
התעלמתי ממנו ואמרתי לאמא שלי: "הוא מדמיין, אמא. יש לו בכלל חברה פה, והם משחקים פורטנייט, הוא לא יזוז מהבית. אל תאמיני לשטויות שלו". אבל היא כבר השתלטה על הזווית שהייתה נוחה לה. "רוני, ילדים לא יודעים לשקר. הם אומרים תמיד את האמת, את מה שהם שומעים בבית. אני מאמינה לגיא, למה אתה לא מביא אותו אליי? אני עוד מעט הולכת".
וואי וואי, עוד פעם עם "אני כבר הולכת". 60 שנה אני שומע את ה"אני כבר הולכת", והיא עדיין פה, א־לייב־אנד־קיקינג. "אמא, אני רק הקצתי, תעשי לי טובה, תני להתארגן, לשתות קפה ולעשן סיגריה, אני אחזור אלייך. וחוץ מזה את לא הולכת לשומקום, אלא אם אוטובוס עולה עלייך, או שיורים בך מחסנית ביישור מקורב, הבנת? תרגיעי מיד. פשוט תשגיחי על אוטובוסים בתנועה, ואם את רואה מישהו עם רובה, כל אחד, גם יידעל'ה, תתחבאי".
היא לא התרגשה והמשיכה. "אז מתי אתה מגיע?". עניתי שאיני יודע, עוד לא פתחתי לו"ז ויש פרלמנט של צהריים. "אני אגיע. היום או לכל המאוחר מחר. לכשאגיע, יהיה לך סימן שהגעתי". היא שוב צחקה. "אוי, רוני, אף פעם אי אפשר לקבוע איתך כלום. אתה אף פעם לא יודע כלום. הנה אורלי עכשיו הייתה אצלי עם הילדים שלה. כשהיא אומרת שעה, היא עומדת בזמנים". אני עדיין בלי קפה ובלי סיגריה. השיחה מתקדמת לא טוב, לתוכחה על הסובאח. "אורלי ילדה טובה, אמא. איתה הצלחת בחינוך, איתי נכשלת. אבל 50% זה סבבה, תארי לך שהיית נופלת עם שנינו. טוב, תני לי לשתות קפה, אני אחזור אלייך".
פתאום אמא עברה לשיח רציני. "רוני, אתה זוכר שהבטחת לנסוע איתי לבתי קברות, למצוא לי קבר שארצה? אני לא מוכנה שהחניוקים ייגעו בי. מתי זה קורה?". וואו, זה היה גדול עליי. "אמא, יש לנו זמן, את עוד צעירה. תני לזמן זמן. אני אדבר עם אורלי, ונקבע מועד לטיול. זה גדול עליי לבד, הטיול שורשים הזה. אני אחזור אלייך, יאללה, הייתי פה".
הזעקתי את כיפוש לחדר, ביקשתי קפה קר ופרוסה גדולה מעוגת התפוזים שאפתה, וחשבתי על אמא שלי. כבר עשר שנים לפחות שהיא מבקשת ממני לצאת איתה למסע קניות למנוחה אחרונה. כבר בדקתי כמה מקומות, אבל אני לא פנוי רגשית לצאת לטיול. זה עוד לא הזמן.
כיפוש הגיעה עם הסחורה. "איך אמא שלך? דיברתי איתה אתמול, היא נשמעת יופי. מה היא רצתה?".
"כיפוש, היא רוצה לקנות קבר. אני לא מאמין שזה קורה לי. אולי תסעי איתה את? תמצאי לה מקום יפה עם דשא ופרחים, עם הפנים לים. מה את אומרת?". היא צחקה בקול ואמרה: "שאלוהים ישמור עליכם, אתם האשכנזים. עוד בחיים, כשאתם בריאים ומתפקדים, אתם כבר מתכוננים למוות. אבל הכי חשוב, שאתה מסביר לי כל יום שאתה נצר לאליטה, ואני באתי מההרים במדבריות מרוקו, ורק עוד מאות שנים הפער ייסגר".
בסדר. הבנתי מיד שעזרה גדולה בסוגיה הזו לא תגיע מכיפוש. סיימתי את הקפה והעוגה, התקלחתי ויצאתי לסחוניה ברחוב, בדרכי לפרלמנט. איך שהתיישבתי באוטו, אחרי שהפעלתי מזגן וחיכיתי כמה דקות בחוץ, טלפנתי לאורלי. תמיד כשאני מתקשר אליה, היא מגיבה כאילו אני אסון מתגלגל. "כן, רוני". סיפרתי לה שדיברתי עם אמא, ועל המשימה שהיא הטילה עלינו. "לא, לא, לא. אל תתחיל איתי, רוני, בתי קברות, לוויות ואזכרות זה רק אתה. כשאני שומעת את השיחות הציניות שלכם, לי בא למות. שחרר אותי בחייך, סע איתה לבד".
בום, זה היה כדור להנחתה, ממש מעל הרשת, כל המגרש של היריב היה פתוח. "אורלי, היא ביקשה במפורש שתבואי גם את. היא אמרה לי, ואני מצטט: 'אני צריכה שזה יהיה קרוב, כדי שתגיעו לפחות פעם בשנה'. אז את לא יכולה להתחמק". אחד המאפיינים שזהים אצלי ואצל אחותי זה מהירות התגובה המילולית, והחיתוך של טון הדיבור. היא אישה, אז אצלה זה רק יותר עדין. "אני לא יודעת אם היא אמרה את זה, או שאתה ממציא, כי זה נוח לך, אבל אני חייבת לומר לך שזה באשמתך. אתה מתחיל איתה בשטויות: 'מה אכפת לך אם זה קבר פיצה? את כבר לא תרגישי כלום, מה זה משנה?', אז היא לא סומכת עליך. אני מבינה אותה. למה אתה לא יכול להיות נורמלי, ולהבטיח לה שהיא לא תהיה בפיצה. זה מה שהיא רוצה לשמוע".
תמיד התיקים נופלים עליי, כאילו אני יו"ר חברה קדישא. "אורלי, למה את נופלת עליי? אמא לא רוצה שיהיו דתיים וחניוקים סביבה. מה אני קשור בכלל? אני הבן שלה, אז אני עושה מה שהיא מבקשת. איך הגענו אליי בכלל? את מדברת כאילו את לא מכירה את אמא".
ואז עלה לאורלי הסעיף, עליי כמובן. "תפסיקו להתעסק בזה! לא רוצה לשמוע את זה. אמא, שתהיה בריאה, היא בריאה כמו סוס. אני מקבלת את הבדיקות שלה למחשב, הלוואי עליי ועליך, והיא נבדקת כל חודש! היא אמרה לי שהיא מרגישה שעלה לה הסוכר. בדקתי, אתה יודע כמה סוכר בדם יש לה, אחרי העלייה הדרסטית? 83, רוני, שמעת אותי? לפי לחץ הדם שלה, היא גג בת 14. אני כבר לא זוכרת שמות, לה יש זיכרון של פנטיום, אלף ג'יגה. אמא שלך לא בולעת כדור, רק ויטמינים. יש לה עוד 20־15 שנה קלללל. אז תפסיקו עם ההכנות, בסדררררר?".
מבחינתי אין בעיה כלל, אני רק צריך להוריד את התיק הזה ממני. "אוקיי, הבנתי, אז אני אומר לאמא שאת לא רוצה טיול כזה, תסגרי איתה לבד את הנושא. מתאים?". "לא מתאים בכלל", גערה בי אחותי. "פשוט אל תדבר על זה. איך אתה אומר תמיד: נשחק על הזמן. יש לנו עוד הרבה שנים איתה, תרגיע". סבבה, אולי גם זו דרך. פתאום אורלי שאלה אותי אם ביררתי על המכשפה שמטרידה את מנוחתה של אמא. "נתתי לך את הפרטים שלה", היא אמרה, "יש לחיפוש תוצאות?".
נשבעתי בילדים שלי שהשקעתי בחיפוש, והפעלתי את כל הגורמים בעסקי הקבורה שאני מכיר כמו קדישא ומשרד הפנים וכמובן בתי עלמין פרטיים. "אורלי, אין גווייה בשם הזה. אז או שנתת לי פרטים שגויים, מספיק פרט אחד שגוי, או שגברת מכשפייל'ה עדיין פעילה". אורלי התעקשה שהפרטים מדויקים. "רוני, לפי חשבוני היא צריכה להיות בת 95־94 שנים. אתה בטוח שבדקת טוב?".
"הלו, נשבעתי, לא? אבל שנתון לא אומר כלום. יש לי חבר שאמא שלו גם גרה בגבעתיים, היא בת 102 שתהיה בריאה, צלולה כמו בדולח, גרה לבד. לפני שנה היא הסכימה לוותר על נהיגה ברכב, את מבינה? היא עוד נהגה משאיות בצבא הבריטי. 20 שנה היא לא הלכה לבדיקות רפואיות במשרד התחבורה, כי היא נעלבה שהזמינו אותה בכלל. אז עכשיו היא זזה במוניות, ופותחת ציר לנהגים, עם הנחיות מדויקות. היא לא זקוקה לווייז. כיפוש, חצי ממנה בגיל, פותחת ווייז בדרך לקפה בשכונה, מרחק של 1.7 ק"מ מהבית".
אורלי התפוצצה מצחוק. "חחחח... אתה הורס עם הסיפורים שלך, אבל תבדוק שוב אצל כל החברים שלך. יש לי דורבן בכף הרגל, תוצאה של ריצות והליכות ארוכות בפארק, אז אמא החליטה שזו המכשפה עשתה לי". עניתי לה שזה קטן עליי. "הייתה לי דלקת בעין מהתייבשות. אין לי מושג מדוע, אבל כשהייתי אצלה, והזלפתי טיפות, אמרתי לה בצחוק שמישהו עשה לי עין הרע. אז היא אמרה שזה לא מישהו, זו המכשפה".
טוף, נפרדנו, אחרי שסיכמנו על עמימות בעניין הטיול לבתי עלמין פרטיים. הגעתי לקפה, הג'מעה כבר שם, אבל ישבו בשולחן לא טוף במרכז הרחבה, שמנע ממני לעשן. סקרתי את הסביבה בעמידה, ובתוך דקה קמו זוג קשישים והשולחן שרציתי התפנה. הייתה רק בעיה קלה, כי עוד מישהו רצה אותו, אז הצעתי לו להתחלף בשולחנות והוא התרצה.
ביבי כבר בקיסריה, יגאל הגרוזיני מתגעגע אליו, וניסה לגרור אותנו לוויכוח פוליטי. אבל זה לא מעניין בלי ביבי, אם כי קולקציית האפסים שהחליפה אותו מסתמנת כבלתי כשירה לתפקיד. כל מיני נקמות קטנות בדיירי אגם הדרעק החניוקים, שלא ממש פוגעות בהם אלא דווקא בחברה החרדית. כשרות לא מעניינת אותי במיוחד, אני יודע שזו תעשייה בהיקף של כ־5 מיליארד שקל בשנה, רק על מנגנון הכשרות. ועוד לא הבנתי מדוע חילוני לא יכול להיות מכ"ש (משגיח כשרות). מה קרה? בשביל לפשפש בחסה, כדי לאתר תולעים, צריך ללמוד בישיבה? מה זה קושאן של אלוהים רק לכיפות? גם אני יכול למצוא תולעת, וכמו שאני רואה אצל מסעדנים, אפשר להיות מכ"ש ב־12 מסעדות במקביל, וזה אחלה כייסף.
אייל פצח בגילוי מסעיר, שלפיו דני גבה ממנו 2,500 שקל בקפה. בירור ממצה העלה שדווקא אייל סרק את כרטיס האשראי של עצמו בקפה, ומאחר שלא ידע להפעיל את הסורק, הכפיל בשוגג 50 שקל ב־50 פעימות. הפרלמנט פסק שדני זכאי, אפילו מבלי להגיב לכתב האישום.
אבל הרומני לא ויתר, ודרש את הסכום בחזרה. "הלו, גבר, זה כסף שכבר מת", השיב לו דני. "כבר בזבזתי, קניתי סחורה, שילמתי את הדוח של העירייה בסך 5,500 שקל, שחטפתי בגללכם בסגר. אבל יש לך אצלי קרדיט על כל הסכום". שאלנו את אייל אם לנוכח הפרס הגדול הוא מזמין את כל השולחן. הוא ענה שהוא לא מכיר אותנו בכלל, וכייסף עוד לא יצא מהאופנה, ככל שהוא יודע. אגב, מאז שגילה את המשיכה באשראי, הוא קונה כיכרות לחם לכל משפחתו. במקביל הוא מזכיר לדני את הסיכום ביניהם על 50 שקלים ביום, לא משנה מה הוא לוקח במאפייה. היו ימים שהוא הסתפק בקפה, ושילם 50 כמוסכם, אבל עכשיו דני מפסיד עליו, וחורק שיניים בספירה לאחור. נותרו 43 ימים, ולדני כבר יש אדים על המשקפיים כל היום, רק מעצבים.
הזמן חלף לו לאט בחום הנוראי, וכל חמש דקות משכנו את השולחן לצל, לפי תנועת הכדור מול השמש. יגאל אמר שצריך מקום עם מזגן, ואולי נאכל משהו. אני דווקא חשבתי על הבריכה בקאנטרי, אבל כיפוש הזהירה אותי לא ללכת, כי זו שבת שלפני תשעה באב. וגם שלושה אנשים טבעו לפי הדיווחים בשבת הזו, הפקר־הפקר פטרושקה.
אז אמרתי לו שנלך ל"ברבוניה", אבל לבר, כי הוא ממוזג. הסכמנו, פנינו לצאת, אבל אז התקשר אחיו של יגאל, אילן, לברר איפה אנחנו. הסברתי לו, הוא אמר שנאסוף אותו. "סע לשם", אמר יגאל, "תפוס לנו שולחן במקום טוב, אני הולך להביא את אחי. אני מוכן לזרוק אלפייה על השולחן, שהוא לא יגיע. קריס עוד לא יודעת שהוא רוצה לבוא איתנו, אבל כאשר היא תדע, תם הטקס שלו. אין מצב שהיא משחררת אותו, אני יודע את זה, אבל אני נוסע אליו. ניפגש שם".
נסעתי לרחוב בן יהודה. אחרי חמש דקות נסיעה יגאל טלפן. "מה אני אמרתי, קוף? ידעתי שהוא לא קובע כלום. איך שהגעתי והודעתי לו לרדת, הוא שאל לאן הולכים. אמרתי לו: דגים, זה ערב תשעה באב. אז הוא ענה שבא לו שווארמה, וגם אם היה בשר אחר, הוא היה מגיע". הקשבתי ותפסתי קריז על הבחור, טלפנתי אליו. "אתה מפגר־על־מלא, נכון, אילן? אתה רוצה בשר? אין בעיה. תבוא ל'מאמאיה', זו רומנית צמודה ל'ברבוניה'. אבל אל תגיד לי לא בא לי, לא רעב וכאלה, כי בסוף אני אוציא ממך הודאה. קריס לא מרשה לך, נכון? אם תגיד את האמת, אני ארד ממך, אבל רק אם תגיד את האמת".
הוא צחק ואמר שאכל כבר בשר בבית, וקריס הלכה עם הבנות לסרט. "אתה מזלזל בי, אילן, נכון?", הגבתי, "אם קריס לא בבית, מי הכין לך לאכול? אתה הרי לא יודע להדליק גז. אתה מסתלבט עליי?". הוא נשבע לי שחימם אוכל שאמו הכינה לו לשבת, ועכשיו הוא הולך לישון. בינתיים יגאל הגיע, עצבני ורעב. "תקשיב לי, קוף, אם אני לא מכיר את ההורים ממש טוב, אני משוכנע שאילן זה ילד שהם חטפו בחיפה. גרוזיני הוא לא, והדנ"א שלנו כאחים לא זהה, זה בטוח".
הרגעתי אותו ואמרתי לו שהוא צודק. "בוא, יגאל, נאכל משהו. כבד קצוץ עם בצל מטוגן, איקרא אמיתית וסלט גמבה, זה ירגיע אותך. ניקח גם קבב רומני, מהסוג שבא לבקר בוושט אחרי שעה, ונשאר יומיים. אחיך זה תעלומה, נשבע לך, אבל זה מה שקורה כשלא מקפידים על טוהר הגזע, ומתחתנים עם רומנייה. אבא שלי אמר לי פעם: 'תבחר אישה לפי מה שקרה בתיבת נוח. אריה עם לביאה, גמל עם נאקה וחמור כמוך רק עם אתון. זוגות זוגות, הבנת? אבל אני אנרכיסט, כמו אילן, בחרתי מה שבא לי".
יגאל הביט בי ואמר בשקט: "קוף, אבא שלך צדק".