פעם, כשסבתי מרסל ז"ל הייתה עוד בין החיים, ועוד טרם תקפה אותה מחלת האלצהיימר וזיכרונה לא היה סלקטיבי, שאלתי אותה בזמן שחתכה את הבשר למחשי (הקציצה שמצטרפת לצלחת הקוסקוס): “תגידי, סבתא, סבא היה החבר הראשון שלך, נכון?". “בטח", אמרה לי ואחזה את הסכין הגדולה והחדה בידה, “התחתנו כשהייתי בת 13".
“ולא הרגשת פספוס?", העזתי לשאול. הייתי אז בת 20, בדיוק גיליתי את עולם הדייטים והשפע, והמחשבה על זה שאצטרך בבוא העת לכבול את עצמי לאחד בלבד הטריפה אותי אך גם סקרנה אותי מאוד. “מה זה פספוס?", שאלה. צחקתי. “כאילו", ניסיתי להנגיש, “כאילו שלא חבל שלא היית עם עוד בחורים".
“חית, מרסל!", אמרה לי (“חית" זה איכס בערבית). “מה יש לי לחפש עם בחורים אחרים? אני של סבא, למרות שהוא עכשיו בשמיים, ישמרו עליו הצדיקים", הביטה על תמונתו ונישקה את החמסה שעל צווארה.
שתקתי. אמא שלי אמרה לי פעם שעם המשפחה שלה אני חייבת להניח מעצור על הלשון, אי אפשר לשאול כל מה שבא לי, עם כל הכבוד לאובססיית אגירת הפרטים הלא מובנת שהייתה לי. סבתי הסתכלה עליי, המשיכה לחתוך את הבשר ולהסביר לי איך לנקות אותו, בטוחה בכל לבה שבבוא היום אעשה אותו הדבר בשביל בעלי וילדיי.
אחרי שתיקה קצרה, כמה קללות על כתבת החדשות של אל־ג'זירה שדיברה ברקע (כי בתחנה של תוניס הייתה תקלה) ושיחת טלפון עם קופת החולים, הסתכלה בי ושאלה: “למה שאלת את זה, מרסל?". “את מה, סבתא?", עניתי. “עליי ועל סבא, אתה (היא הייתה מדברת לנשים בלשון זכר) רוצה להתחתן כבר?". “לא, סבתא, מה פתאום", עניתי מבוישת אף על פי שהיה לי הרבה מה להגיד.
“תראה, מרסל", אחזה את הסכין קרובה אליי, “סבא היה הכל בשבילי, היה בעלי, אבא שלי, חבר שלי, אח שלי, אני לא מכירה משהו אחר, אבל את תכירי, תכירי הרבה משהו אחר, ומי שצריך להיות בעלך אינשאללה יהיה". הוקל לי, רציתי לנשק את ידיה כמו שאהבתי לעשות, לשאוף אליי את ריח הבשר, הבצל והחמלה, אבל הסכין הפרידה בין שפתיי לידיה והתנופפה מולי, “אבל תקשיב לי, מרסל! על הארנק שלך תשמור, שמעת?".
הארנק, למי שלא יודע, הוא שם קוד לבתולין. לכל אישה תוניסאית שנדרשה להקפיד יתר על בתוליה, סופר משל הארנק. ברגע שהוא נפתח בטעות, פעם אחת יותר מדי, זהו, הברכה כבר לא תשרה בו. “סבתא", צחקתי, “הארנק שלי כבר קיטבג". היא התייבשה, הניחה את הסכין והביטה בי. “שו האדה (מה זה) קיטבג? זה של החיילים? התיק הגדול?". הנהנתי בפחד, אמא שלי תהרוג אותי, כך חשבתי.
שנייה אחר כך נעמדה, הרימה את קרש החיתוך עם כל החתיכות שלא זכו להיכנס אל המחשי וצעדה אל המטבח בשקט. מטומטמת שכמותי, חשבתי, בסדר, אלוהים עשה לך את הגוף מידלדל, אבל לפחות בלשון היה יכול לשים עצם.
פתאום, בבת אחת, כאילו נפתחו שערי השמיים לתחינותיי, פרצה בצחוק גדול ועמוק כשהיא עם הגב אליי. “עכשיו הבנתי, יא ממזרה בת ממזרה! קיטבג". כמה חתיכות מהבשר נפלו על הרצפה שעה שהיא צוחקת ואף שהייתה חולת ניקיון, לא הפסיקה לצחוק.
היום, כשהיא כבר איננה לידי, אלא שוכבת ליד סבי, זה שהיה אביה, אחיה, חברה ומאהבה בחלקת קבר מפוארת בבית העלמין החדש של לוד, אני מהרהרת לא פעם במשפט שלה. בכל פעם שמבעבע לי ספק בזוגיות שבה אני נמצאת, אני בודה לי מין טבלה דמיונית ומסמנת וי בכל קטגוריה שהציבה לי, האם הוא חבר? בעל? אח? מאהב? אבא?
בשבת האחרונה הוזמנתי לערוך טקס חידוש נדרים לזוג שחוגג 50 שנה יחד. 50 שנה! על מה יש לדבר כל כך הרבה? מסיבת חידוש הנדרים נערכה להם בהפתעה, ילדיהם אספו כסף מכל אחד ובו רכשו שתי טבעות - לה טבעת יהלום ולו טבעת זהב, המון קינוחים, פשטידות ואלכוהול, ובעיקר הכינו בעצמם חופה קטנה מארבעה מקלות מטאטא וסדין עם רקמה לבנה. כולם לבשו לבן והמתינו לזוג שהזמינו בתירוץ כלשהו.
הבטתי על ילדיהם, הם עמדו בהתרגשות משני צדי הדלת. הבטתי על נכדיהם, הם, כיאה לדורם, אחזו במכשירים הסלולריים וצילמו. גם אחות הכלה הייתה שם, סיפרה לי שהם הכירו ברוסיה, שכל מה שהיא ידעה עליו זה שהוא יהודי ומה שהוא ידע עליה זה שהיא יהודייה. זה הספיק להם כדי להתחייב זה לזה ולתת לו סיבה לשוב אליה מאחת המלחמות שאליהן יצא.
כשנכנסו הופתעו מאוד. כולם חיבקו אותם, נכד אחד, בן 3, צעק “סבתא, אני בחתונה שלך!", ובעלה, החתן, מיד הזיל דמעה. הצגתי את עצמי: “שלום, אני הרב שלכם", לקול צחוקם של האורחים, והובלתי אותם אחר כבוד אל החופה, כשברקע לאונרד כהן שהם כל כך אוהבים. דיברתי שם בשבחי האהבה ונתתי קריצות נחמדות ליהדות, בירכנו על הגפן, הזכרנו את חורבן ירושלים והבהרתי שאין צורך בברכת ה"תגל עקרה", כי כמו שניתן לראות מסביבנו, זה לא המקרה. כשאמר לה כמה מילים וביקש לענוד לה את הטבעת, הושיטה לו את אצבעותיה ושניהם פרצו בצחוק - על אף אחת מהאצבעות לא היה מקום, אצבעותיה כולן שפעו בטבעות.
“זו טבעת האירוסים המקורית", הסבירה לכולם. “זו טבעת הנישואים, את זו הוא קנה לי בלידת הבכור, זו לכבוד 20 השנים יחד, ואת זו, אתה זוכר מתי?", שאלה אותו. “אין לי כבר זיכרון, אבל אני יודע שהיא עלתה לי הרבה כסף". היא צחקה. הייתה ביניהם חינניות ושובבות יפות, אלו העלימו כל קמט.
אחרי שדרך על הכוס, חיבק אותה ארוכות. היא לקחה את המיקרופון ואמרה: “לחיי עוד 50 שנה יחד, נא זדרוביה!" (לחיים). הוא לקח לה את המיקרופון ואמר: “את אופטימית, לחיים", והם שוב צחקו.
לפני שהלכתי, כשבידיי צלחות עמוסות פשטידות ומתוקים (נשבעת שנתנו לי ולא גנבתי), הבטתי על כולם מרחוק, כל נכדיהם וילדיהם הקיפו אותם, אחד חיבר להם שיר, השני ניגן אותו בגיטרה, השלישי תרגם את הזמנת החתונה שלהם מרוסית לעברית, והרביעית רק מחתה לעצמה את הדמעות.
תהיתי אם גם הדור שלי יזכה לזה, הרי מי מאיתנו נשאר נשוי 50 שנה? הרי אם עוברים עשור יחד מתחילים לתהות למה עוד לא הוזמנו להדליק משואה. לא הצלחתי לדמיין את ילדיי ונכדיי מקיפים אותי ואת בעלי, ואיך אוכל? אנחנו ביחד רק שש שנים, עוד 44? אין סיכוי שאצליח, לצערי.
כשהאלצהיימר של סבתי החריף והיא שכחה כל דבר שני, נהגתי להגיע אליה לעתים תכופות יותר. כשעוד הייתה יכולה ללכת ולטייל, היינו נוסעות יחד לשוק של נתניה. בכל דוכן עברה לפחות פעמיים, כל סיפור סיפרה לי שלוש פעמים, ואף על פי שהיה חם וקשה, ידעתי שגם הברכות שנתנה לי יוכפלו, אז מה טוב.
כשהיינו מגיעות הביתה, הייתה שואלת אותי מתי סבא חוזר הביתה, אמרתי לה שעוד מעט, הוא בשוק של רמלה מביא דברים שאין בשוק של נתניה, עוגיות בלי סוכר, עלים למלוחייה וצלפים.
“שיהיה בריא סבא שלך, הוא אוהב אותי הרבה", אמרה והביטה בתמונתו. “עוד מעט הוא יבוא, נכון, מרסל?", שאלה אותי.
“נכון, סבתא", עניתי לה, לאהובתי הנעלמת.