בשבת שעברה הלך לעולמו איש התיאטרון המובהק והמוכשר, הבמאי עמרי ניצן, שהיה בעבר המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, של הבימה ושל תיאטרון חיפה. וכך אפיינה אותו עם פטירתו המחזאית עדנה מזי”א: “אני חושבת שמכל האנשים שעבדתי איתם, עמרי היה אדם שחי כמעט רק את האמנות. היה לו כישרון ניהולי, הייתה לו סמכות, אבל בפנים הייתה בעירה, שאם הוא לא בחדר חזרות הוא רבע אדם”.
אני חותם על כל מילה. מאין אני יודע שהיא צודקת? הייתה לי הזכות להיות חבר מועצת הנאמנות והוועד המנהל של התיאטרון הקאמרי במשך קרוב לשני עשורים, בהם גם בשנות פעילותו של ניצן בתיאטרון. ראיתי את מעשיו ושמעתי את דבריו מקרוב. לרוב גם הסכמתי, והתפתחה בינינו ידידות מסוימת. ניתן לומר כי התיאטרון היה בעיני עמרי העולם האמיתי. הוא ראה את העולם דרך התיאטרון, וזהו ציטוט מפיו. בעיניו אכן היה כל העולם במה.
עמרי ואני ילידי תל אביב, ושנינו גם היינו אוהבי תיאטרון מילדות. בימים ההם קיימו הבימה ותיאטרון האוהל גם הצגות לילדים (מתוך מבחר המחזות למבוגרים) בעיקר בחודשי החופש הגדול, ואנחנו היינו בין מבקרי הקבע שם. אין פלא שבבגרותנו, כשנפגשנו בקאמרי, השתעשענו בחיקויים של קטעי הצגות מילדותנו. בעיקר אהבנו לחקות את כוכב תיאטרון האוהל דאז מאיר מרגלית, כשהוא משחק בקולו המיוחד את החייל האמיץ שווייק, במחזה שהיה אז שלאגר ענק, ופותח במילים: “בוקר טוב הגברת מילר”, והיא משיבה לו: “ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד” (הארכידוכס של המונרכיה האוסטרו־הונגרית).
אבל נחזור לימינו. שתי אפיזודות זכורות לי מהימים שעמרי ואני היינו קרובים זה לזה. האחת בחתונה של אחד מבניי שהתקיימה באתר שמחות באזור השרון. ממקומי מתחת לחופה ראיתי את עמרי עומד על הדשא ממול וצופה מרותק במתרחש. אחרי החופה, כשישבנו לסעוד, ניגש אליי ואמר: “הבימוי של החופה היה נהדר”. הבטתי בו בתמיהה כלשהי – מה לחופה ולבימוי – ואמרתי: “עמרי ידידי, את הבימוי הנהדר הזה יצרו אבותינו־חכמינו כבר לפני הרבה שנים”. והוא השיב: “מסתבר שהם היו במאים מקצועיים. הייתי לוקח אותם לתיאטרון”.
האפיזודה השנייה הייתה פחות חגיגית ויותר מפתיעה. לפני כ־15 שנה נפטר אביו של עמרי, הסופר שלמה ניצן. כשהגעתי להלוויה, קידם עמרי את פניי באומרו: “הו, טוב מאוד שבאת”. תהיתי לעצמי מה כל כך טוב, אך עד ששאלתי כבר ביאר לי עמרי: “אבא לא ביקש את זה ממני, אבל אני רוצה לומר קדיש על קברו. אז אני מבקש שתתרגם לי את הקדיש מארמית, ואחר כך גם נעשה חזרה על אמירתו”.
לא יכולתי כמובן לסרב, והלכנו אל מאחורי הסככה שבה עמד להתקיים טקס ההלוויה, ושם תרגמתי את הקדיש באוזניו. הוא קלט נהדר, ועד מהרה קרא את הכתוב בשטף ואני, “הקהל”, עניתי אחריו אמן. חששתי קצת מה יקרה לו ליד הקבר, אבל הוא הפליא לעשות גם שם, ואנשים בקהל התלחשו ביניהם: מאין הוא יודע את הקדיש?
עמרי, המנהל האמנותי של הקאמרי, ומנכ”ל התיאטרון נועם סמל – שעבדו יחד גם בתיאטרונים אחרים - ניהלו זה לצד זה את הקאמרי ארגונית ואמנותית והרימו אותו אל על עד לפרס ישראל. לא שלא היו ביניהם לפעמים חילוקי דעות וויכוחים, ופה ושם אפילו איזה משברון, אבל בסך הכל עשו יחדיו עבודה טובה. התוצאות מוכיחות.
ואני בוחר לסיים בקטע מדברי ההספד שהשמיע בהלוויה של ניצן ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי: “בדמותך, בתשוקתך ובשפתך, עיצבת את משמעותו של התיאטרון בעבור דורות של צופים בישראל. בעקביות, בנחישות ובגאונות גרמת לבמה שבניהולך לפלוש אל תוכנו, לעשות בנו כבשלה ולהמשיך איתנו גם אל מחוץ לאולם”.