עיני התקשורת העולמית נשואות בימים אלה לתוניס, ואין זה פלא. בבוקרו של יום שני הקיצו מיליוני תוניסאים למציאות פוליטית חדשה. נשיאם קייס סעיד החליט להקפיא את הפרלמנט ולפטר את ראש הממשלה. הוא הבטיח למנות לו מחליף בקרוב, ולהמשיך לאחוז בסמכויות הביצוע. גם את תפקיד התובע הכללי הוא לקח לעצמו, והודיע כי בקרוב יפתח בחקירה נגד המושחתים. את הצעד החריף ביצע באישון ליל.
התקשורת העולמית אוהבת לסקר מהפכים והפיכות, אבל בתוניסיה של הימים האלה יש הרבה יותר מכך. זהו מאבק בין חילונים לאסלאמיסטים, ועוד במדינה שהתיימרה לעשות את המעבר לדמוקרטיה, ויש חשבו כי אף הצליחה. המפלגה הדתית, "התחייה", היא הגדולה מבין סיעות הפרלמנט. בעשור שחלף מאז סילוקו של הנשיא זיין עאבדין בן עלי, היא הפכה למנצחת הגדולה של הפוליטיקה התוניסאית. היא תפרה קואליציות וניהלה ממשלות, ופעלה כל העת לכיבוש מאחזים ומוקדי כוח במנגנוני השלטון.
דוברים מטעם הנשיא תלו את החלטתו השבוע במצב הכלכלי הקשה ובכישלונה של "התחייה" לנווט בסבך האתגרים שיצרה הקורונה. אבל לכל ברור כי אלה הם תירוצים. קייס סעיד פעל מתוך צורך לאומי דחוף לבלום את מסע הכיבושים של המפלגה האסלאמית.
"היה עליי לפעול לפני חודשים", אמר באותו נאום לילי. בשנתיים שבהן הוא מכהן בתפקיד הנשיא חזר סעיד והאשים את ראשי "התחייה" במינוי מקורבים ובמכירת נכסים ציבוריים כדי להשיג רווח פוליטי. "הדת איננה כלי לניהול מדינה", הטיף להם בזעם, "אף לא אחת ממדינות האו"ם תיקרא לבית דין של מעלה כדי להישלח לגן עדן או לגיהינום".
אחר כך הכריז כי בידו רשימה של 460 חשודים במעשי שחיתות, וקרא להם להשיב את הכסף אם ברצותם לחמוק מאימת הדין. רשימת בעלי התפקידים שהדיח חצתה את ה־30, ובראשם מנהל רשות השידור.
סעיד תפס את "התחייה" בשיא חולשתה, כאשר הנהגתה ותומכיה מפולגים ומוחלשים במחלוקות פנימיות. היה מפתיע לראותם השבוע קוראים לחסידיהם לצאת לרחובות, ואת ההמונים משיבים את פניהם ריקם. בהשכלתו, נשיא תוניסיה הוא משפטן, מרצה למשפט חוקתי, אחד מצוות המומחים שהיה שותף לניסוח החוקה החדשה.
הוא היה שמח להורות על פיזור הפרלמנט, אך מאחר שהדבר אינו בסמכותו, הוא הכריז על הקפאתו. סעיף מיוחד בחוקה מאפשר לנשיא להתערב בגסות בהתנהלות הממשלה אם סכנה חמורה מאיימת על המדינה. אפשר להתפלמס ארוכות בשאלה אם תוניסיה בעידן "התחייה" אכן מצויה בסכנה רבה, אבל סעיד בחר להותיר את הדיון לפרשנים, ולפעול.
בהשוואה למקרה המצרי
נשיא תוניסיה לא יצא לדרך לפני שווידא כי מערכת הביטחון והמשטרה מגויסות למהלך המתוכנן. דקות אחרי נאומו ירד סעיד לכיכרות, מוקף אנשי צבא חמושים, ובא במגע עם אזרחים מריעים. אחרי כמה שעות הטיל עוצר לילי, החל משעה שבע בערב, ועד שש למחרת. ההחלטה נועדה למנוע מהומות רחוב. אחר כך פיטר שלושה שרי מפתח. את שר ההגנה, את שרת המשפטים ואת שר הפנים, ואת סמכויותיהם לקח לעצמו.
מאחורי הקלעים ניהל סעיד מגעים דיפלומטיים שנועדו לחסוך ממנו לחצים בינלאומיים. בראשם עם צרפת, גרמניה וארצות הברית, שלוש הפטרוניות הגדולות של הסדר החדש בתוניסיה שאחרי בן עלי. החוק האמריקאי קובע כי מדינה שבה נעשתה הפיכה שלטונית לא תזכה לסיוע חוץ. מסיבה זו מיהר מנהיג "התחייה" ראשד רנושי להכריז על מעשיו של הנשיא כהפיכה נגד החוקה ונגד חירויות הציבור. אך ללא הועיל.
אנתוני בלינקן, שר החוץ האמריקאי, התקשר להתעניין בכוונותיו, וסעיד הניח את דעתו כי אין בכוונתו להמליך את עצמו לשליט יחיד. המערב הדמוקרטי, שתמך בתוניסיה אז ב"מהפכת היסמין", תומך היום בקייס סעיד, ולא בתנועה האסלאמית שנבחרה בקלפיות.
רבים השוו השבוע בין האירועים בתוניסיה למקרה המצרי. ביולי המהביל של 2014 הסתער שר ההגנה עבד אלפתאח א־סיסי על השלטון, השליך לכלא את מוחמד מורסי, הנשיא מהאחים המוסלמים, ותפס את השלטון במקומו. בתוך זמן קצר אורגנו בחירות, שבהן ניצח א־סיסי ונמשח לנשיאות.
בשני המקרים, אכן שיחק הצבא תפקיד מרכזי. בשניהם סולקו האסלאמיסטים מן הדרך אחרי שהראו כוונות להשליט את מרותם ותורתם על המוסדות הפוליטיים. אבל מצרים איננה תוניסיה ולא תהיה. כי בכל הקשור למתח פוליטי ולדרמות שהוא מוליד, במצרים הכל סוער יותר, מטלטל ומדמם.
לא לחינם הוענק לאירועי 2011 בתוניסיה כינוי בעל ניחוח של כביסה רכה. לעומת שכניהם ממזרח, תוניסיה הייתה ונותרה סלון פוליטי בניחוח צרפתי. סובלנית, קשובה ואטית. אם אפשר לדמות את הפוליטיקה שלה למטע כותנה, אחותה המצרית תהיה שדה חשמלי.
עצת ידיד
הכותרות בישראל התמקדו בגילוייו של המלך הירדני על ביקור שר הביטחון בני גנץ בארמונו. היה זה ביום ראשון השבוע, בראיון ל־CNN. עבדאללה השני דיבר על איראן, על האופוזיציה הפנימית אצלו בבית, וגם קצת על מגעיו עם ישראל. הוא אמר כי יחסיו עם הממשלה החדשה בירושלים טובים יותר, ואז סיפר על ביקור גנץ.
בישראל יש מחנה פוליטי המעוניין בהפלת המלך, מתוך אמונה תמימה כי למחרת כבר תקום שם המדינה הפלסטינית שאותה איננו רוצים בשטחי 67'. אבל הארמון הזה, כמו הפלסטינים, אינו הולך לשום מקום, ואולי כדאי לטפח איתו יחסי שכנות טובים במקום להשמיצו. תזכורת לכך סיפקו הירדנים יומיים אחרי אותו ראיון, כאשר חשפו כי גורמי הביטחון שלהם עצרו בחודש פברואר חוליה של קיצונים תומכי דאע"ש, שתכננה לנוע לעבר הגבול בערבה ולבצע פיגוע רצח נגד חיילי צה"ל.
על שיפור היחסים עם רבת עמון ידענו באופן מוסמך מפוליטיקאים בישראל, ועל כן אין בדבריו חדש. באחד הרגעים בראיון אמר המלך, מבלי שנשאל, כי הוא מודאג מאירועי האלימות שהתרחשו בישראל במהלך הלחימה בעזה. "בפעם הראשונה מאז 1948", אמר, "אני חש כי מלחמת אזרחים קרתה בישראל. הדינמיקה הפנימית שראיתי בתוך ערי ישראל ועיירותיה היא קריאת השכמה לכולנו".
אין כמו השמחה לאיד, ואפשר למצוא בדבריו של המלך גם קצת ממנה. שנים משמיצים אותו הישראלים ומדברים עליו כעל שליט זמני, והנה, במרוצת חודש מאי רעדו גם אמות הספים של החברה הישראלית לנגד עיניו המשתאות של העולם כולו.
אבל זו לא הייתה הסיבה העיקרית לשימוש שעשה בביטוי החמור "מלחמת אזרחים". עבדאללה השני באמת סבור כי האירועים בישראל היו קריאת השכמה להנהגה הישראלית, והוא רצה לחזק את המסר הזה בירושלים. להמליץ לנו לבל נשתעשע בגורלם או במצבם הקיומי של הפלסטינים באשר הם, בגבולות הקו הירוק ומחוצה לו, אלא נתחיל להתייחס אליהם ברצינות.
כי הפלסטינים הם מקשה אחת, וכאשר לאחד כואב ברמאללה, הוא מעורר רגשות עזים אצל אחיו בלוד, בעזה ובעמאן. כל עוד הם לא הגיעו אל המנוחה והנחלה, מוטב שלא תזלזלו בהם ולא בכוחם, סבור המלך, ואומר לישראלים: לטובתכם, נהגו בהם כמוני, בהבנה ובזהירות.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
