פרופורציות.

שימעל'ה "הגמד" אמר שצריך פרופורציות בחיים. סיימתי שידור בוקר מהמשחקים האולימפיים בטוקיו, היה כיף גדול. סופסוף ספורט נטו, בלי עסקונה על המסך. הלכנו לאכול צהריים עם יוסי סתומיאן וגיסו נחמי, שבא לבקר מאמריקע.

היה צחוק גדול. נחמי, כירופרקט שליווה משלחות של ספורטאים מכל העולם, גם את המתאבקים שלנו, לאליפויות וטורנירים בכל העולם, התעניין בהישגים של המשלחת שלנו.

סתומיאן השתלב בשיחה, ואז התברר שהוא אינו מבדיל בין מפרשית מדגם 470 לגלשן רוח. האמת, לא חשבתי אחרת, אבל אני אוהב אותו אז־איז.

שימעל'ה ביקש לא לדבר על ספורט ליד יוסי. "אני זוכר שהוא היה תותח בתחום, אבל אחרי 35 שנה במים חמים עם כלור ומלח, עשר שעות ביום, מתברר שהוא לא בדיוק דג, אלא סתם טורף. אז תפסיקו להביט בו כאילו נפל מחללית.

הוא טוב במה שהוא טוב. ורון, אני שוב מבקש בפעם המי יודע כמה, אל תקרא לו סתום, רק לי מותר, או כשאני מבקש ממך לחזק אותי".

צחקנו, המשכנו הלאה. קפצתי לקאנטרי, שחיתי והלכתי במים כדי להתרענן לקראת שידור הערב ברדיו. חשבתי על הספורטאים שלנו. חמש שנים נמשכו ההכנות לאולימפיאדה. חמש שנים, יום־יום, שעה־שעה, הם התכוננו ליום שלהם, לחשיפה הבינלאומית, וכמובן לחשיפה לקהל הישראלי שיושב בבית ומשתומם איך אנחנו לא אלופים אולימפיים בכל מקצוע ספורטיבי.

נכון, בשנים האלה הספורטאים הדהימו אותנו כמעט בכל תחרות. מדליות, הישגים, חיבקנו אותם וציפינו בשבילם וגם בשבילנו כמובן, שיביאו סחורה – מתכות על הצוואר.

פתחנו מצוין. אבישג סמברג, לוחמת טאקוונדו, הדהימה אותנו עם מדליית ארד היסטורית במקצוע. רק בת 19, אבל ידעה להתעלות בזמן הנכון, במקום הנכון.

אפשר לשחרר אוויר, כי בספורט אתה טוב כמו התחרות האחרונה שלך. המדליה טובה רק להיום, היא אינה מבטיחה דבר לעתיד, אבל פריז 2024 רחוקה רק שלוש שנים. מותר לחלום, אבל לשמור על פרופורציות.

סיימתי עשר בריכות שחיית חזה. אני לא רץ למדליה, אשחה עוד עשר ואלך 30 אורכים, סיכמתי ביני לביני בראש. זה טוב למפרקים הזקנים שלי, שכבר פגשו את סכין המנתחים יותר מדי פעמים.

חשבתי על ד"ר נחמי, שהביא לי תוספי מזון מאמריקע לגברים מעל גיל 50 שנה. 20 דקות הוא הסביר לי על כל תוסף, מה הוא מכיל, מה תפקידו, הכל מחומרים טבעיים, לא פארש. "רון, כתבתי לך הנחיות", הוא אמר.

"נחמי, מה נסגר איתך? אני יודע לקרוא אנגלית, ומה שלא אבין, אשאל אותך בוואטסאפ. ואם לא תהיה זמין בגלל הבדלי השעות לניו יורק, יוסי שלנו תמיד כאן לסייע", סיימתי וצחקתי בקול.

אבל הדוקטור רגיל אלינו. "בחיים לא קראת את הרכיבים, אני מוכן להתערב על זה. גם שימעל'ה לא קרא". שמעון הוריד את משקפי הקריאה ואמר: "נחמי, אתה טועה בי. אני נותן את הנייר לחגיתוש, היא קוראת הכל ומתמצתת לי. היא יודעת שאני טוב בתקציר מנהלים. ומה שהיא תגיד, אני אעביר לקוף. הכל בשליטה".

כשהייתי במים נזכרתי שנחמי אמר: "כל מה שאתה צריך לעשות זה להפסיק לעשן, תראה מה קרה לרוני דניאל, ולהפסיק עם הגלוטן. הדנ"א של אמא שלך לא יחזיק אותך לעולמים. תקשיב לי".

אז הקשבתי לו, והחלטתי לצלול אורך בריכה של 25 מ'. בצעירותי, לפני הסיגריות, הייתי צולל טוף. שני ניסיונות, בשני הצלחתי. איפה המדליה, קיבינימט? הייתי מבסוט מעצמי, שעדיין יש לי את זה, וגם בבדיקות נפח ריאות אני עדיין בסדר, על אף העישון, שהוא התמכרות מזוינת בעליל.

החלטתי לחדול מהגלוטן לפני הכל. כבר עשיתי את זה בעבר, הפחתתי 34 ק"ג בסה"כ. ועכשיו גם יש זריקה מופלאה שעוצרת תיאבון, ועולה כלום כסף, פחות מארוחת ערב במסעדה.

החלטתי בראש שאני הולך על זה, רק נזכרתי שהבטחתי לאמא שאחרי האולימפיאדה אני מפסיק לעשן. בסדר, היא תבין שאנחנו בגלוטן עכשיו, ואני גם אקנה את ויטמין הפטריות שהיא החליטה שאני צריך, כדי למנוע פגיעה בבלוטת התריס בהפסקת העישון.

לא, היא לא דוקטור, אמא שלי, אבל היא באמצע הדוקטורט בגוגל. שעות היא על המחשב. "רוני, תעשה מה שאני אומרת לך, וזהו", היא פסקה. אין לי כוח להתווכח איתה, וזה גם לא יעזור, כי הרי היא תשאל פעמיים ביום: "נו, קנית, או שאני אקנה?".

אז אני אתארגן על זה, כי אין לי ברירה אחרת. בגיל 62 וחצי אני מתקשה להתמודד עם אישה בשנתה ה־90, שתהיה בריאה. אז הדפקט הוא אצלי, לא אצלה.

# # #

סיימתי את האימון, התקלחתי והרגשתי אריה לקראת השידור ברדיו. אנסטסיה גורבנקו, ילדת הפלא שלנו בבריכה, לא הצליחה במשחה החזה, אבל עשתה יופי של אולימפיאדה.

יעקב תומרקין סיים מקום לפני אחרון ב־200 מ' גב, משחה שבו הגיע לגמר בלונדון 2012. אני אוהב את יעקב, אבל הגל שלו הגיע אל החוף והותיר אותו תשוש כמו לווייתן גיבור שתש כוחו. ספורט כמו שחייה זה עסק לצעירים בני 20 שנה ופחות, מדור שלא ידע את יוסף. לכן רביעיית השליחים שלנו ב־4X200 מ' חופשי קבעה שיא ישראלי מדהים וקיזזה יותר משלוש שניות משיאה הקודם.

הזכרתי לעצמי לפרגן לתומרקין. פתאום צלצל הטלפון, כיפוש על הקו. "מה נשמע, מאמי?", היא שאלה, "הכל בסדר איתך?". עניתי שהרוב טוב, אבל עובדים על השאר. "אני רואה שאתה במלחמות טוויטר עם עיתונאים אחרים, אז הלו, תיזהר ממני. אני בשנייה חוסמת לך אותו. לפני שאתה מקליד מילה, תזכור שאני אונליין".

"הלו, גברת כיפוש", עלה לי הראש לדם, "התבלבלת בשיחה. את לא מדברת עם הבן שלך, את עם בעלך על הקו, נעים מאוד רון, החבר'ה קוראים לי קוף, זה מילדות, מגן מלכה, הילדים התקשו לבטא קופמן. את יודעת, אני עוד מהסיקסטיז, גדלנו חצי מפגרים, אבל היה כיף, באמת. אז תעשי כבוד לפז"מ, אם לא לאדם. כן, מה אני יכול להזיק לך?", שאלתי.

היא צחקה וענתה: "אני רצינית. שומע, אני בדרך לתל השומר. גיא שם, הוא בעט בדלת זכוכית עם רגל יחפה, אז הוא נחתך קצת. דיברתי איתו, הוא בסדר, הוא מחכה במיון שאגיע. מאמי, אל תדאג, אני בשליטה, סע לשידור, אעדכן אותך ו...".

עצרתי את האוטו בשוליים של כביש 5, כי בלי לשים לב החמצתי את הפנייה למחלף רמת השרון והמשכתי הלאה. הסתובב לי הראש, הרגשתי לחץ בשקדיות, יצאתי מהרכב והקאתי את נשמתי, בפעם הראשונה לאותו יום.

נכנסתי והתקשרתי לאישה. "נותקה השיחה, מאמי. תני לי דוח מצב. מה זה בעט, איך הדלת נשברה, ומה זה נחתך קצת? אני צריך עוד פרטים, עכשיו צריך".

אבל זו כיפוש, היא נצר לגזע אריות מהמדבר. "מאמי, תירגע ועכשיו. מה זה נותקה? ניתקת כדי להקיא. מי מכיר אותך יותר טוב ממני? אתה רגיש, רק לא מודה...".

"אפשר להיות ממוקדים? עזבי אותי. הילד, תהיי ספציפית לילד".

"מאמי, אני עוד לא יודעת כלום, אני בדרך. הוא במיון כירורגי ילדים, אולי יחבשו אותו, ואני אדווח לך אונליין בוואטסאפ. הכל בשליטה".
שלחתי מסר בקבוצה של הפרלמנט, למי יש קשר ישיר לכירורגיה בשיבא. ישראל, כרגיל, מכיר את כל בעלי התפקידים בארץ, בכל תחום, מרמת פרופסור ומעלה.

"הרגתם אותי, הקבוצה הזו. כולם עם ילדים, כל הזמן בלגן, אני צריך לקחת עוזרת הפקה רק בשבילכם", הוא אמר. "תקשיב, הפרטים של גיא כבר הועברו למי שצריך, שלחתי לך טלפון של הגברת מנהלת, היא מעודכנת גם, הכל בסדר, קודם כל תירגע. בלי שטויות, כן? עדכן אותי".

שלוש דקות לפני השידור דיברתי איתה, העברתי לה את הטלפון של כיפוש, וביקשתי שתעדכן אותי במקביל. אריק התקשר, שאל מה צריך, הסברתי לו. "אני על זה, קוף, רק להישאר רגוע, הכל יהיה בסדר. תן לי כמה דקות, אני אכתוב לך".

כל חברי הקבוצה הציעו לנסוע לשיבא, לשבת עם כיפוש. אמרתי שלא צריך, אבל בני היה נחוש. שכנעתי אותו שיהיה רק בכוננות לשעתיים האלה. "אולי זה באמת רק חתך שטחי, בנאדם", הוא הסכים לחכות.

טלפנתי לשימעל'ה על אות הפתיחה של התוכנית. "דבר עם כיפוש, הילד במיון. אני בשידור, עדכן אותי". הוא ענה שהוא על זה, ושאסיר דאגה. "רון, בלי שטויותים! אני מזהיר אותך, אני אפרק אותך, באמא". הבטחתי שיהיה בסדר, מילה שלי.

התחיל השידור, לא יודע איך צלחתי אותו. סער, העורך שלי, כבר כמעט 20 שנה בכל תוכנית ברדיו 103FM, הרגיע אותי. צביק'ה שרף, שותפי לשידור הזה, אמר לי: "תירגע, קוף. אני כאן, סער פה, אם צריך לצאת מהאולפן, תצא, שמור על דופק נמוך, ובלי שטויות".

כיפוש שלחה לי תמונות של הצדיק, שבהן הוא נראה מחויך במיטת בית החולים, עם בובות מתנפחות, ומנופף לי לשלום. שלחתי לקבוצה, נרגעתי קצת, והתפללתי בלב.

כתבתי לאלי, חבר דתי, שיתפלל על הילד. הוא כעס עליי. "כל הזמן אתה בשטויות, עם הספורט שלך, במקום לשמור על הילד בתוך הבית. זה לא הגיל שלנו שחיינו ברחובות. אלה ילדים מגזע אתרוג, צריך לשמור אותם במוך".

"אלי, אתה משוכנע שזה הזמן הנכון להוכיח אותי", שאלתי אותו. "תתפלל וזהו, אתה צדיק, אותך הוא שומע ואל תז--ן לי ת'מוח, לא עכשיו".

אבל הוא לא הרפה. "אני שומע אותך בשידור, פלצ'יק שמלצ'יק, טובעים בים בבריכה החבר'ה שלך. חמש שנים אתה מרמה בשבילם, אתה אשם. אתה יודע למה אנחנו נכשלים באולימפיאדה? כי גירשנו את שבט גד, זה בכתובים. כתוב 'מהיד, תטרוף ראש', על השבט הזה.

הם היו לוחמים עזי נפש, משכו יד ליריב, הוציאו את הכתף מהמקום. אבל לא נתנו להם לעבור את הירדן, אז הם הלכו רחוק לקווקז. היום כל הגרוזינים, אוזבקים, קזחים, אזרים שהם בכלל פרסים, הם צאצאי שבט גד. ואתה הבאת לפה את כל הקומבינטורים שלך, שלא יכולים לזוז. הלו, ספורט זה של גויים, תפסיק לרמות את הציבור".

הרגשתי שאני קרוב לאבד את שלוותי הידועה. "תתחיל כבר להתפלל!", והוא ענה שהוא כבר בתהילים פרק קכ"א. "ואל תשכח לתת צדקה", הוא התרה בי. "צדקה תציל ממוות". התחייבתי שהכל יהיה בסדר.

# # #

מהעדכונים השוטפים דווח לי שהולכים לנתח את הצדיק שלי. נלחצתי. אבא שלי לא סמך על הרפואה הציבורית, רק על הפרטית. זה לא הצליח לו מי יודע מה, כי דווקא הרפואה הפרטית פישלה. שמרתי לעצמי את מחשבותיי. כיפוש כתבה לי: "מאמי, אל תעבור בבית להביא לי דברים, כפי שביקשתי, תבוא ישר לפה. תעדכן כשאתה יוצא".

חשכו עיניי. "למה? מה קרה? תסבירי לי". והיא ענתה כמו כיפוש: "שום דבר מיוחד. אני רק צריכה את חברתך". יצאתי בתוך דקות. כביש 4 היה פקוק, הפעלתי אורות חניה, ירדתי לשוליים, היכן שניתן היה, נהגים, שכולם צדיקים־על־אמת, אפשרו לי לעבור היכן שלא היה נתיב, כי מהחלון הפתוח במכונית שלי אמרתי רק "לשיבא, אני חייב להגיע לשיבא".

הגעתי. רצתי יחף עם הכפכפייאת ביד למיון ילדים, וראיתי את כיפוש השלווה ואת הצדיק מחייך אליי מהמיטה. רכנתי לחבק אותו, הוא חיבק אותי בכוח רב. "אני שמח שאתה פה, אבא. אני אוהב אותך. קשה לאמא לבד, היא לא חזקה כמוך". ביקשתי מתמר, האחות שהייתה צמודה אליו, לראות את הפצע. ראיתי את הסטורציה ושאר מדדים, נרגעתי קצת.

תמר אמרה לכיפוש: "אני מכירה את הסוג הזה של הבריונים. כל אחד גדול כמו עמלק, רואים דם, מתעלפים, ואז שלוש אחיות צריכות להרים אותם ולחבר מסיכת חמצן. תני לו לשבת רגע על הכיסא ואני אבדוק עם מי יש לי עסק".

הבטתי בה בחיוך, ואמרתי בשקט: "תמר, אני לא ילד, עברתי קצת בחיים. אני בסדר". גיא עוד אמר לה שאבא שלו גיבור, כיפוש קצת חששה מהצפוי, ואמרה לי בשקט: "מאמי, אנחנו לא במלחמה, אתה לא במילואים. חכה, תירגע, קח אוויר, אני פה".

לא התייחסתי. "תמר, עכשיו לראות, תודה יקירתי". היא הרימה את הסדין וחשכו עיניי. הברך שסועה בפצע חודרני ועמוק. התרכזתי במראה, ודמעות נקוו בזווית העין. השתלטתי על עצמי, ורק שאלתי את הילד איך זה קרה.

"אבא, אני מתאמן בלהיות לוחם טאקוונדו. אז עשיתי כמו האלופה בטלוויזיה, בעטתי יחף בדלת של הבית השכן, וכל הזכוכית נשברה. היה שפריץ של דם, אבל תומר חבש לי מהר עם החולצה שלו, אז לא בכיתי. אני ילד גיבור, אבא".

הבטתי בו. מחובר לשקית הרטמן עם נוזלים ואנטיביוטיקה, למחשב של המדדים, הרגשתי שכל הפאסון נוזל ממני במהירות. הרופאים הגיעו לניתוח. הבטתי במרדים, נראה לי בסדר, לא מהסוג שמשתמש בחומרים שהוא אחראי עליהם.

בשימוש אני מתמצא. חייכתי אליו. הוא חייך ואמר: "קוף, ראיתי את הסרט עליך. אתה גיבור, אני יודע מה עובר לך בראש, אני מכיר את המבט של הפחד. יהיה בסדר".

"אני יודע", הגבתי. אני סומך עליך, שמור לי על הילד". הוא הנהן בראשו, ואני יצאתי החוצה אחרי חיבוק גדול לילד שלי. כבר לילה, לא אכלתי כלום, רק שתיתי סודה, אבל הבטן התהפכה לי.

שוב הקאתי בחוץ, על איזה עץ מסכן. הייתי עוד כפוף, ראיתי צל מתאורת הפלורוסנט והזדקפתי בתנועה אחת. הייתי קצת סחרחר, זו הייתה כיפוש, היא חיבקה אותי מאחור ואחזה לי במצח, כדי שהראש לא ייטה קדימה. "הכל בסדר, מאמי", היא אמרה, "גיא ילד חזק מאוד. הוא הבן שלך, הוא ייצא מזה".

היא נתנה לי לשתות מים, התיישבתי ליד החלון, פתחתי טלפון לתפילות ששלח לי אלי. אני לא דתי, ממש לא. חיפשתי חיזוק משמיים, כי רציתי מחילה על כל חטאיי, והיו לי כמה בחיי. חשבתי לעצמי שלמה לא עליי, למה על הילד שלי, שהוא צדיק־על־מלא. אבל כנראה שלא נותנים לבחור.

שיר המעלות. קראתי בעיניים שטופות דמע. "אשא עיני אל־ההרים, מאין יבוא עזרי. הנה, לא ינום ולא יישן, שומר ישראל. השם ישמרך, השם יצילך, על יד ימינך. השם ישמור בצאתך ובואך, מעתה ועד עולם".

כיפוש הביטה דוממת. "אתה צדיק, מאמי, השם שומר עלינו. מחר אדווח לאחיות ולאחים שלי, הם יתפללו על גיא, יהיה בסדר". אני רק אמרתי לה: "אל תספרי לאמא שלי, לבנות ולאחותי. אני מבקש". היא אמרה שברור לה, מבלי שאבקש.

חלף זמן, הרבה אחרי חצות, הניתוח הסתיים בהצלחה. שעה ומשהו אחרי, הצדיק התעורר ונרדם חליפות. שלפתי מטלית לחה מהפאוץ', וניקיתי לו את הדם הקרוש מהרגל השנייה, הלא חבושה.

בעדינות, גם את כפות הרגליים ובין הבהונות. הבטתי בו ישן בשלווה כמו יציר פאר של הטבע, מחובר למכונות. כיפוש יצאה להביא לי חטיף מהמכונה, ניצלתי את הלבד כדי לשלב את כפות ידיי לגובה החזה ואמרתי בקול: "תודה, אלוהים, אני חייב לך".
# # #

הצדיק התאושש מהר מאוד, ועלה למחלקה. רופא בכיר ששלחתי אמר שהיה לילד מזל, הכל נראה תקין, בלי פגיעה עצבית, חוץ מרסיסים בגיד הברך שהוציאו.

כיפוש מתפקדת כמו לביאה. אני צופה בה, ומשתומם על קור הרוח. אני חלש בהבעת רגש פנים אל פנים, אז כתבתי לה בהפסקת סיגריה. "כיפוש, כפרע. את אישיות נדירה, באמשלי.

איזה קור רוח ושליטה עצמית. חיוך מרגיע ואדיבות אין קץ. תבורכי. אני כבר התברכתי, גם גיאצ'ו. אני יושב מול המחשב, לא מסוגל לנסח משפט. תודה להשם על מי שאת".

זהו, נקסט. חזרתי לעצמי.