לא מדובר בחששות אלא בחרדת המונים. הדיווחים המתפרסמים לאחרונה באמצעי התקשורת בישראל ובארה"ב בדבר הגידול במספר התקריות האנטישמיות ובגילויי האיבה נגד יהודים בארה"ב הפכו את האנטישמיות לתופעה קשה, חמורה וטורדנית.
שיהיה ברור, האנטישמיות חיה, קיימת ובועטת בארה"ב לא מהיום. נכון שחלה גאות בהיקף התקריות האנטישמיות, וחמור מכך - באופיין האלים והקטלני. אבל בדיוק בגלל זה הדבר החשוב והחיוני הוא לשמור על קור רוח, לפעול בחוכמה ולרענן ולעדכן את הצעדים נגד גילויי וביטויי האיבה נגד יהודים.
אסור להתעלם מהעלייה בתקריות האנטישמיות בארה"ב ובאירופה, אך באותה מידה אסור להיתפס לפניקה. לא נעים לערער על נתונים של סקרים, אבל גם לא נעים להתעלם מעובדות וממציאות שסותרות את הנתונים. אחד התהליכים הלא טובים שמתרחשים הוא ההגזמות בהערכות ובפרשנויות על הלכי הרוח והתגובות בקרב יהודי ארה"ב כתוצאה מהעלייה באנטישמיות, ועל מה שהגידול בהיקף האנטישמיות גורם ליחסים ולתחושות של יהודים כלפי ישראל.
בכל שיחה עם יהודים בכירים בקהילה ועם עסקנים ותיקים עולה תגובה ביקורתית זועמת כלפי הנתונים שפורסמו לא מכבר ומצוטטים במאמרים ובפרשנויות העוסקים בנושא המשבר ביחסים בין ישראל לקהילה בארה"ב. מכון בשם Jewish electoral instituts פרסם מחקר שלפיו 25% מיהודי אמריקה טוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד, ו־22% מאשימים את ישראל בביצוע רצח עם בפלסטינים.
אברהם פוקסמן, בכיר בקהילה היהודית שכיהן כיובל שנים בראש הליגה למניעת השמצה ובעל מוניטין עולמי בנושא האנטישמיות, אומר כי "לא שמעתי על מכון כזה. הנתונים מאוד חשודים ומפוקפקים בעיניי".
אריק יופה, שכיהן שנים רבות כנשיא התנועה הרפורמית ומעורה בחיי הקהילה, מציין כי "זהו מכון שמנוהל על ידי דמוקרטים יהודים. מכון שיכול להיות לגיטימי, אבל משונה שהסקר שלהם כלל רק 800 יהודים". מאיר מלניק, עסקן קהילתי ותיק ומוערך בברוקלין, לועג לנתונים. "מהיכן הם לקחו יהודים שמאשימים את ישראל ברצח עם? אני בקשר יומיומי עם יהודים רבים ומעולם לא שמעתי יהודי שמדבר כך".
גם רונלד לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נתפס לבהלה. במכתב גלוי לנשיא ג'ו ביידן שפרסם בגיליון יום ראשון האחרון של ה"ניו יורק טיימס" טען לאודר כי "חצי מיהודי אמריקה מאמינים שאנטישמיות היא בעיה אמיתית בקהילותיהם, 71% מקרב היהודים דואגים לסיוע האמריקאי לישראל, ושישה מתוך עשרה חוו באופן אישי אנטישמיות".
בכירים יהודים הגיבו על הנתונים. "כללית אני מסכים שהחשש מאנטישמיות נופח", אומר ראש ארגון יהודי מרכזי. "יהודים באמריקה נטו תמיד להמעיט בהשפעת האנטישמיות על חייהם, אבל העובדות אכן מעידות שיהודים חופשיים לגור היכן שהם רוצים, לעבוד היכן שהם רוצים ולשלוח את ילדיהם לבתי הספר שהם רוצים. מעניין, כשאתה מדבר עם יהודי־אמריקאי, לעתים נדירות הוא מזכיר שאנטישמיות מדאיגה אותו, אם אתה עצמך לא מזכיר זאת. יהודי אמריקה בטוחים, מצליחים, והקהילה בטוחה בעצמה".
שגריר מיוחד
לדברי מלניק, "הרכבות התחתיות שמחברות את ברוקלין למנהטן מלאות וגדושות בשעות העומס באלפי יהודים, שרובם דתיים וחרדים ובלבוש חסידי. לא בדיוק הוכחה לפחד".
פוקסמן מוסיף כי "תמיד הייתה אנטישמיות בארה"ב, אבל היא הייתה מגונה, פסולה ופעלה ממסתור ובהיחבא. מה שקורה בשנים האחרונות הוא שגזענים קיצוניים הרימו ראש, הפגינו שרירים והחדירו את האנטישמיות כמעט למרכז השיח הציבורי. הנשיא לשעבר דונלד טראמפ איננו אנטישמי ואסור לומר זאת עליו. אבל בהתנהלותו המתריסה נגד מוסכמות פוליטיות וחברתיות, בהתבטאויות שלו נגד מהגרים ומיעוטים, הוא יצר אווירה והלכי רוח שהעניקו לגורמים גזעניים קיצוניים עידוד, ואפשרו לאנטישמיות לצאת מהמסתור".
גם למגיפת הקורונה חלק לא מבוטל כגורם שהגביר קיצוניות, גזענות וגילויי איבה כלפי חלקי אוכלוסייה שנחשבים בעיני אמריקאים רבים "לא משלנו". מאות האלפים שמתו, המיליונים שחלו והמחלוקות סביב החיסון יצרו תחושות של ייאוש וחוסר אמון בממשל, והובילו לערעור על הסמכויות של הרשויות המקומיות - תופעה שהיא לחם חוקם של גורמים קיצוניים וגזעניים, כולל אנטישמיים. סקר של גאלופ שפורסם בשבוע שעבר העלה כי "יחסים בין גזעיים בארה"ב מצויים בשפל החמור ביותר זה 20 שנה".
לפי דיווח שפורסם לאחרונה, במפגש עם נציגי ארגון הפדרציות היהודיות הודיעה בכירה בבית הלבן, מליסה רוג'רס, כי הנשיא צפוי למנות שגריר מיוחד למאבק באנטישמיות. לפי הדיווח, חוקרת האנטישמיות הידועה דבורה ליפשטט מועמדת לאייש את התפקיד. באותו מפגש דובר גם על הגדלת המענק הפדרלי למוסדות יהודיים במטרה לשפר את ביטחונם.
מינוי שגריר מיוחד אכן יהיה בגדר מחווה נאה ליהודי ארה"ב ובעקיפין לישראל, אבל מבחינה מעשית מדובר בצעד שאינו צפוי להניב תוצאות משמעותיות במאבק לבלימת גילויי אנטישמיות.
עם כל הכבוד לארגון הפדרציות, מדובר בארגון שיודע כיצד לחלק תקציבים, אך בלימת אנטישמיות מחייבת פעילות איכותית יותר, יוזמות מקומיות, מהלכים פחות ארגוניים ויותר אישיים וישירים. "אני בקשר הדוק עם בתי כנסת רבים בברוקלין, עם רבנים ועסקנים קהילתיים. הם לא דורשים שמירה ולא מבקשים נוכחות של שוטרים", אומר עסקן ותיק בשכונה דתית בניו יורק. "מה שדרוש זה יצירת קשרים וטיפוח יחסים אישיים בין חלקי האוכלוסייה בשכונה וברובע. מפגשים ושיחות נפש בין שחורים ולבנים, בין היספנים ליהודים, בין כמרים, אימאמים ורבנים".