אנחנו מתרפקים בגעגועים על ימים של לבוש הולם ויאה. למה הכוונה? בימינו אלה הלבוש מעורר לעתים אכזבה ואף סלידה. באירועים חגיגיים שבהם מתכנסים אזרחים, נחשפים כל גוני הקרעים והמכנסונים, שאניצי צמר פורצים מהם בסערה.
מה הביא את רובנו לזנוח ימים לא רחוקים שבהם התלבשנו כהלכה והקפדנו על חזות חיצונית כאשר יצאנו לאירוע ציבורי ואף פרטי? נהגנו ללבוש אז מכנסיים בנויים לתפארה, חולצות בוהקות, עניבות מוקפדות, ז’קטים כהים ולעתים קרובות חליפות. כיצד ניתן בימינו אלה לבוא ללא כל היסוס לחתונה, ברית מילה או סתם הרצאה כאשר גופנו נחשף מבינות לקרעים, או לחולצות קמוטות?
לא רק בארצנו פשטה האופנה נטולת החן והגזרה. כנראה קיבלנו את ההשראה מאמריקה הרחוקה. קראנו לאחרונה בעיתון “הניו יורק טיימס” על האופנה שפשטה ברחבי הממלכה האמריקאית. אנחנו מצטטים: “הצעירים צועדים בגאווה בתחתוני בוקסר עם הדפס צבים או בחזיית תחרה ממותגת... אנשים בשדרה החמישית או בפארק או בשדה התעופה במצבים שונים של עירום חלקי או מתקדם, במילים אחרות, אנשים בניו יורק החלו להתרוצץ חצי עירומים”.
העיתון גם חושף כי “בשבוע שעבר יצאה הסופרת קלאודיה סאמרס לסידורים במרכז מנהטן כשהיא לבושה במכנסי ג’ינס תלויים על מותניה ברפיון ובחזייה”. קראנו גם על “מכנסוני ג’ינס זעירים שנגזרו כך שיחשפו מעט מפלחי הישבן”.
הבה נשוב אל הנוף המקומי. אופנת הרישול מנצחת אצלנו, ואנחנו מגלים מדי יום מכנסונים שבהם נעשו חורים. לבוש הולם תפור כהלכה ומגוהץ - יצא מהאופנה. כיצד אירע שרובנו מזלזלים בחזות החיצונית? הרי אילו שבנו ללבוש לבוש מוקפד, והיינו מצרפים אליו בהתזה ריחות נעימים ממכלי ריח נחשקים, אזי כל יציאה למרחב הציבורי הייתה הופכת לחוויה נעימה יותר.
לשווא ניסינו לחקור ולברר מי ניצב בראש התקופה נטולת האופנה. מי הנהיג את החידושים המרושלים שכבשו את מנהגי הלבוש בעת החדשה? האם ניחשב לשמרנים אם נרים את קולנו בתביעה נמרצת להפסיק להלך בחוצות חצי עירומים? האם ניתקל בהתנגדות עזה כאשר נשוב ונדרוש לעטות חולצות הולמות? אנחנו מבקשים מהמתרשלים להתכנס מחדש ולקבל החלטה: לבוש חייב להיות מוקפד ומדוקדק, וזאת על מנת לכבד גם את עצמנו וגם עוברים ושבים המתבוננים בנו ללא מעצורים.