במקרה של מגיפה, חוסר הוודאות מטיל צל על כל החלטה

17 מדינות נסקרו. רק באחת – אחת – נמצא שרוב מתנגדי ההגבלות והסגרים ממוקמים משמאל למרכז הפוליטי. בכל שאר המדינות, מקנדה ועד קוריאה הדרומית, מגרמניה ועד ניו זילנד, החשדנים נוטים ימינה.

רוב בוחרי הימין בארה״ב (52%) סבורים שמוטב היה לנקוט ״פחות הגבלות״ בעקבות הקורונה, וזה במדינה שמספר ההגבלות בה מצומצם עד בלתי קיים. בהולנד, 30% מאנשי הימין תומכים בפחות הגבלות, לעומת פחות מ־20% בשמאל. בגרמניה, יותר משליש (37%) בימין, לעומת 17% בשמאל. וככל שהם תומכי מפלגה ימנית פופוליסטית יותר, כך הם רוצים פחות הגבלות. ממפלגת החירות בהולנד, דרך הפתרון היווני ביוון, לגה באיטליה, ווקס בספרד. אה – ויפעת שאשא ביטון כמובן. המפלגה שלה לא הופיעה בסקר, ואין לדעת אם הייתה זוכה לסיווג ״ימנית פופוליסטית״. אולי כן, אולי לא. ממילא, בישראל המפלגה היא רק פלטפורמה.

חדשות הקורונה של השבוע היו מבול אקלקטי של התפתחויות חשובות יותר ופחות, בלי סדר מיוחד: נועה קירל חלתה, אמא של בנט חוסנה, הסגר לחוזרים מחו״ל הורחב, המשטרה החלה לאכוף עטיית מסיכות. כמו בשבוע שעבר, גם השבוע השתעשעתי לרגע בספירה. בית קפה במרכז תל אביב. שלישי בבוקר. בפינה איש טלוויזיה מוכר ואהוד, בלי מסיכה. בפינה אחרת כותב ספרים רבי־מכר. בלי מסיכה. בעוד פינה עוד תל אביבים, שלא זיהיתי. בלי מסיכה. למלצרים ולמלצריות מסיכה על הסנטר, או על הפה בלי האף. לא ראיתי מלצר אחד עם מסיכה כמו שצריך. גם שוטר לא ראיתי. אילו היה בא, היה קונס גם אותי בסכום המתאים. הקפה היה מר.

לא לכל הישראלים נפל האסימון. עדיין לא. אם תשאלו, הם יודעים שהקורונה – סליחה, מגיפת הדלתא – חזרה. אם תשאלו, הם יודעים שבקצב הזה כנראה יבואו הגבלות והחמרות. יודעים ומתעלמים. כמו כולם. גם הממשלה התעלמה השבוע, והעבירה תקציב כאילו אין קורונה. כל תחשיבי ההוצאות וההכנסות שלה ילכו לפח אם יתברר שהגל המתפתח גדול כמו קודמו, או יותר מזה. כל הרפורמות שהושקו בקול גדול ייבלמו. אם השמיים סגורים, אי אפשר לייבא מזון מתחרה מחו״ל.

אם העסקים סגורים, אין מי שישלם מסים, כדי לממן פרויקטים של תשתית. הפריחה הכלכלית לרגע, עד כדי חששות לאינפלציה, תיבלם באחת. התקציב לשנה, שסוף־סוף זכינו לראות, ייראה במהרה כמו ממצא ארכיאולוגי.

לפני חודש, תשעה מכל עשרה אמריקאים עוד אמרו ש״מצב הקורונה״ משתפר. החודש, הם שמו לב שבעצם לא. רק חצי אומרים שמשתפר, והחצי השני אומרים שמתדרדר. ומתי כל זה ייגמר? ביוני הרוב עוד האמינו שעד סוף שנת 2021. ביולי התעשתו. כמעט מחציתם כבר מנבאים שהמגיפה לא תיגמר לפני קיץ 2022. עוד שנה.

חופי הכנרת היו מלאים השבוע. לעתים מפוצצים ממש. החום הגדול והווירוס הגדול לא הרתיעו את המבקרים. הבטתי בחופים והמחשבות נדדו לפרובינסטאון, מסצ׳וסטס. זאת העיר שנעשתה השבוע סמל להכרח לשוב ולחבוש מסיכות. עיר קטנה, בשולי אזור התיירות היפה קייפ קוד. עיר שנודעה בכך שכמעט כל תושביה התחסנו – לא מפתיע, אין בפרובינסטאון תומכים של מפלגות ימניות פופוליסטיות (העיירה ידועה למעשה כמקום מפגש מקובל של חברי הקהילה הגאה, שרובם מצביעי שמאלה ועוד קצת שמאלה משמאלה).

בחג העצמאות של אמריקה, 4 ביולי, התגודדו על החוף כמה עשרות נופשים. כאמור, כמעט כולם מחוסנים. אלא שחודש אחרי כן התברר שמאות רבות מהם, וכנראה אלפים, נדבקו בזן הדלתא. אנשי הבריאות האמריקאים חקרו את התפשטות ההידבקות, ונשענו על המקרה הזה כאשר הודיעו שבא הזמן לחזור למסיכות. היו שחשבו שההחלטה נכונה, אבל גם לא מעט אנשי מדע שחשבו שהיא מתבססת על מידע רעוע. ההנחיה החדשה, בישרה הכותרת בעיתון "וול סטריט ג׳ורנל", ״מעורפלת על ידי נתונים מוטים״.

המגיפה מספקת שיעור מרתק על קבלת החלטות במצב של אי־ודאות. כמובן, כמעט כל תהליך של קבלת החלטות מתבצע במצב של אי־ודאות. אם יש ודאות, לא צריך לקבל החלטה – ההחלטה מובנת מאליה. אלא שבמקרים רבים קל להעמיד פנים שהעובדות ידועות, והמחלוקת היא על הדרך הנכונה הלאה. נאמר, כולנו יודעים מה יקרה כאשר ישוחררו המגבלות על יבוא מזון לישראל, השאלה היא רק אם אנחנו רוצים להוריד את יוקר המחיה או להיטיב להגן על החקלאים.

זה לא המקרה עם הקורונה. במקרה של מגיפה, חוסר הוודאות מטיל צל על כל החלטה. האם הרופאים באמת מבינים במה שונה הדלתא מהנגיף המקורי? לא. האם מובן קצב ההתפשטות של המחלה? לא. האם ברור מה קרה להגנה שהחיסון היה אמור לספק? לא. האם ברור שמנה שלישית תענה על הציפיות ממנה? לא. האם ידוע אם אפשר להגיע לחיסון עדר במחיר נסבל של חיי אדם? לא. האם אפשר להניח שחיסון לנגיף הדלתא יספק הגנה גם מפני המוטציה הבאה אחריו? לא. האם הממשלה בטוחה שהוראה על מגבלות תקוים? לא. האם היא בטוחה שהוראה על סגר לא תוביל להתמוטטות של המבנה הפוליטי המשונה שמחזיק אותה? לא.

זה לא המצב בהתמודדות עם הווירוס. אין ודאות, משמע, צריך לשכנע. וכאן נכנס מרכיב האמון לתמונה. אם הציבור מאמין שהמנהיג יודע מה הוא עושה, אולי יאזין לו. אם הציבור לא בטוח שהמנהיג יודע מה הוא עושה (שלא לדבר על הזמזום הקבוע של להקת הכל סבבה, שמפריע למנהיג לשדר מסר אחיד וברור), הוא לא יאזין לו. בנט יגיד – רוצו להתחסן! הציבור יישאר אדיש. בנט יבקש – בטלו את הטיסה לחו״ל! הציבור יארוז מזוודה. בנט יציע – קחו אחריות! הציבור ייקח חופשה וייסע לכנרת. אגב, מצבו של נתניהו היה דומה לזה של בנט. בעצם, מצבו של כל ראש ממשלה ישראלי מאז אריאל שרון של לפני ההתנתקות. אם הוא היה כאן כדי לומר מה לעשות, אולי היינו מקשיבים.

בסקר של ערוץ 12, הנשאלים התבקשו לומר מי היה מנהל טוב יותר כראש ממשלה את משבר הקורונה. 43% אמרו שנתניהו. בנימין נתניהו. הזיכרון הקצר גרם להם לומר שהוא תפקד טוב יותר מול המגיפה. 21% אמרו שבנט מנהל את המשבר בצורה טובה יותר. חזרתי כמה חודשים אחורה. סוף פברואר, סקר של ערוץ 11. שאלנו מי מתאים יותר לנהל את משבר הקורונה. לנתניהו היו 41%. אותו הדבר בדיוק. לבנט היו 16%. גם זה דומה למדי. חזרתי עוד לאחור. יולי 2020. המכון לדמוקרטיה שאל על בנט והקורונה. כמה אמרו שהוא הכי מתאים? 17%. מנהיג הלך ומנהיג בא, וריאנט הלך ואחר בא, והציבור בשלו. אוהדי נתניהו זוכרים את החיסונים ושוכחים את הכאוס שלפני החיסונים. אוהדי בנט זוכרים את איבתם לנתניהו ומתעלמים מהקושי של בנט לומר איך בכוונתו לנהל את המשבר הנוכחי.