הזכייה המרגשת של לינוי אשרם בזהב באולימפיאדת טוקיו, מעבר להיותה הישג ספורטיבי מרשים, הייתה הזדמנות מעולה לרענן קצת את הסטריאוטיפים שלנו. נפתח באחת מהקלישאות הגדולות ביותר: ישראלים לא עומדים טוב בלחץ, וכושלים ברגע האמת. כשאשרם החלה את התחרות שלה בטוקיו, בשלב המוקדמות, וכבר בתרגיל הראשון פישלה בגדול, אפשר היה לשמוע ממש את האנחה הקולקטיבית הבוקעת מכל סלון. הנה עוד ספורטאי ישראלי שעשה במכנסיים כשהגיע לבמה המרכזית. נצר לשושלת מפוארת של פשלונרים מיתולוגיים.
אלא שאז אשרם, כולה ילדה בת 22, חזרה לתמונה באופן הרואי ממש ולא הניחה ללחץ הפשוט בלתי אנושי שהונח על כתפיה להפריע. והאמת היא שזו לא צריכה להיות כזאת הפתעה. גם טייס קרב ישראלי יודע לשמור על קור רוח בתנאי הלחץ הקשים ביותר, כשיש סכנה ממשית לחייו. וגם הייטקיסט ישראלי מצליח יודע לנצח בקרבות מוח בינלאומיים מול מתחרים חזקים במיוחד. ועוד ועוד. למה בעצם שבספורט זה יהיה אחרת? כל מה שצריך זו תרבות ארגונית מתאימה.
מה שמביא אותנו לסטריאוטיפ הבא. זה שעל פיו מרבית הישראלים שמגיעים להישגים ספורטיביים גדולים הם לא ישראלים “רגילים". כלומר, הם לא “שכונה". הנה, יעל ארד - המדליסטית הראשונה - הגיעה מסוג של משפחת אצולה. לכן, על פי התפיסה הזו, נהנתה מתנאים מועדפים ובעיקר ממנטליות אחרת. יותר מקצוענית, פחות חפיפניקית.
הקולות האלה רק גברו אחרי הניצחון הגדול של ארטיום דולגופיאט, שזכה בזהב בתרגיל הקרקע לגברים, לאור אופיו הצנוע והספרטני של המתעמל ומשפט שלכאורה אמר לו אביו והפך למיתולוגיה מיידית: לא היית מספיק טוב היום. כל אלה ישבו היטב על הסטריאוטיפים של העלייה לישראל מחבר המדינות - תחרותיים, חרוצים, הורים שאפתנים שדוחפים את הילדים עד הקצה, לפעמים על חשבון הפגנת חום ורגש וכו' - וגרמו לרבים לבטא בקול את מה שחשבו מראש: לא פלא שדווקא ארטיום הצליח, כי הוא לא צמח במנטליות הישראלית. או, אם לקרוא לילד בשמו (בהכללה, בהכללה): אולימפיאדה זה לא למזרחים, למעט חריגים כמו אורן סמדג'ה. בשבילם יש ענפים כמו כדורגל, שיש בהם כסף גדול ושופוני, אבל הם לא מצריכים מקצוענות והשקעה כמו ענפים אולימפיים.
והנה באה לינוי אשרם, בת למשפחה ממוצא תימני שחייתה בעבר בגבעת עמל, שכונה שהמדינה הזניחה וניסתה לפנות את תושביה בכל דרך, והגיעה לטופ העולמי. וזה קרה אף על פי שאמא שלה קוראת לה “נשמה". בכל אלה אני לא מנסה, חלילה, לגמד את הישגו של דולגופיאט. להפך. יש כאן שתי פנים שונות של ישראליות, ושתיהן יפות ומצליחות.
אבל האזכור שלו מוביל אותנו לסטריאוטיפ השלישי, שחורג אל הרבה מעבר לגבולות הספורט. ואני מדבר על דת ומסורת, ומקומן בחברה הישראלית. מיד אחרי זכייתו של המתעמל, שעלה מאוקראינה ואינו נחשב ליהודי על פי ההלכה, החל סימפוזיון שלם בנושא - זכאותו להתחתן בישראל בנישואים אזרחיים. והקונצנזוס שנבע מזכייתו במדליה התחלף במהירות במחלוקות סביב מידת היהדות והישראליות שלו. מנגד, לינוי אשרם מגיעה מבית מסורתי. אומרת “שמע ישראל" שלוש פעמים לפני כל תרגיל ומקפידה להדליק נרות בערבי שבת. כל זה לא מנע ממנה מלהתחרות בשבת, וגם לנהל ביום הקדוש שיחה נרגשת עם המשפחה לעיני ולאוזני האומה.
רוצה לומר: בדור של ארטיום ולינוי מתפתח זרם רחב ואלסטי של יהדות, שלא ממש מתרגש מההגדרה הרשמית ברבנות. בדיוק כמו שדמענו באותה מידה כשדגל ישראל התנופף בזכותם, ובדיוק כמו שבצה"ל חיילים דתיים לוחמים לצד חיילים נטולי הכרה רשמית ביהדותם, כך הגיע הזמן שכולנו נצטרף לתפיסה הסובלנית הזו של “מיהו יהודי". רק תחשבו עד כמה זה יפה. לישראל יש כרגע ראש ממשלה דתי ושומר שבת, שעל כן בירך את אשרם על הישגה רק עם צאת השבת. אבל כל זה לא יצר שום דרמה או משבר קואליציוני. יכול להיות שמתפתחת כאן ישראל שפויה ועמידה יותר ללחצים, ולא רק על משטח ההתעמלות?
על הסכין
- "קטלה" (נטפליקס) היא סדרת מסתורין איסלנדית, שבבסיסה התפרצות של הר געש הגורמת לשלל תופעות מוזרות, ובייחוד - שיבתן לחיים של דמויות שנעלמו בעבר. אף שיש בה לא מעט אלמנטים מופרכים, היא עדיין מומלצת בחום בגלל עושר ויזואלי יוצא דופן, ואיזושהי פיוטיות המרחפת מעליה.
- "הלוטוס הלבן" של HBO היא ממתק מענג במיוחד, שאפשר לתמצת במילה “אלגנטי". כפר נופש לעשירי העולם, אי־שם בהוואי, מאכלס אוסף של טיפוסים ביזאריים שדרכם אפשר ללמוד על חולשותיו של המין האנושי, לכל סוגיו. הסדרה נפתחת אומנם בגופה אבל היא רחוקה מלהיות סדרת מתח גנרית. תענוג אמיתי.
- בדומה לסדרות נוספות של HBO כמו “הסודות של איסטאון", “הלוטוס הלבן" משודרת מדי שבוע, והצופה נאלץ להמתין לפרקים הבאים, בניגוד לבינג' שבו הוא מקבל מראש את כל הפרקים. וראו זה פלא - דווקא הרטרו הזה מייצר באזז גדול יותר, כי הוא גורם לאנשים להמתין, להחליף ביניהם חוויות ולהפוך את מועד השידור הרשמי למשמעותי.