אם טוני סופרנו היה פוליטיקאי הוא היה אנדרו קואומו. הם חולקים בדנ"א המעוור אותם להבדל בין טוב ורע, מוסרי ומושחת, נורמטיבי ומחוץ לקווים; שניהם שולטים בסביבתם על ידי כך שהם מטילים בה אימה ומשתמשים במקורבים נרצעים הבולמים כל ניסיון לפגוע בראש המשפחה; שניהם כריזמטיים באופן מצ'ואיסטי עיוור ונטול מעצורים, מונעים משאפתנות ללא גבולות וחיים בהתרסה קיומית: אחד עד גבול האלימות, והשני הרבה מעבר לה.
הנשים בחייהם אמורות לטפל בבית, לדאוג למחסורם, להאכיל אותם ולענות על צורכיהם המיניים בשבתות ובחגים; שניהם מוקפים באויבים אמיתיים ומדומים שאיתם הם נמצאים במצב של לוחמה תמידית; ושניהם אינם מבינים שמה שנחשב בעיניהם חיזור רומנטי הוא סוג של חדירה ברוטלית לחלל הפרטי של הזולת. הם מאוחדים בתאוות נקם שאינה יודעת שובע, בלוחמנות עד הסוף המר ובצדקנות נרקיסיסטית.
ג'יימס גנדולפיני היה אמור להיות בן 60 השנה. מושל ניו יורק אנדרו קואומו בן 63. נתון ביולוגי שעליו הוא חוזר הרבה בניסיון להבהיר כמה מגוחך להאשים אותו בהטרדה ואלימות מינית.
דוח בן 165 עמודים מאת התובעת הראשית של מדינת ניו יורק לטישה ג'יימס הונח בשבוע שעבר בטפיחה קולנית על סדר היום האמריקאי הצפוף, הקטלני והמייגע. כמו שאומר הסלוגן של המלח: "כשזה נשפך זה שיטפון". כדי להרחיק את עצמה מהחקירה על רקע העובדות וטענתו הלא מופרכת של קואומו בדבר שאיפותיה הפוליטיות ופזילתה למעון המושל באולבני, הפקידה ג'יימס את החקירה בידי שני חוקרים עצמאיים בעלי מוניטין והעומדים לכאורה מעל לכל חשד. השניים דיברו עם כ־170 עדים, אספו 74 אלף פיסות עדויות כתובות ומוקלטות, שמעו את טענותיהן של 11 עדות נגד המושל וחקרו את קואומו 11 שעות.
הדוח קובע שקואומו הטריד מינית - במלל, מגע יד, נשיקות והצקה בתחומים של צנעת הפרט - נשים שעבדו איתו. שהאווירה במעון המושל הייתה רעילה, מעיקה, פולשנית ופוגענית וכי המושל מוקף בחבורת עוזרים נאמנים שחסמו תלונות נגדו, יירטו אותן והרחיקו מהמעגל הפנימי נשים שלא זרמו עם סגנונו האישי.
במקרה אחד נטפל קואומו לשוטרת שאותה ביקש להציב ביחידה המגינה עליו. היא העידה שהוא ליטף את בטנה והעביר את אצבעו מצווארה, במורד גבה ועד מותנה שעה שעמדו במעלית. הוא גם שאל אותה מדוע אינה לובשת שמלה. בעובדת אחרת נגע קואומו בשדיה ורפרף בידו על צווארה. במקרה נוסף ומתועד היטב, אחז המושל בישבנה של עובדת אחרת. יכול להיות שהשפה אינה מעבירה את חומרת העבירות והיקפן. האחריות עליי; הז'רגון הזה אינו עושה צדק לברוטליות הלקחנית של בעל השררה והכוח כלפי הכפופות לו.
לא הייתה שם תקיפה מינית ברוטלית במונחים של אונס, אוננות וכאלה. הנשים התלוננו על חוסר יכולת להמשיך לעבוד עם המושל בגלל חשש, עלבון, איום ונטילת פרטיותן. נשאלו גם שאלות אינטימיות שהמושל רואה בהן חלק מגישתו האישית הישירה האוהדת לכל אדם.
החקירה לא הייתה פלילית, ולכן מסקנותיה אינן עילה לתביעה נגד קואומו. כדרכם של דוחות קטלניים כאלה, חלק מהמתלוננות הגישו כבר קובלנות פליליות במחוזות שונים ושכרו עורכי דין. היה זה קואומו שחתם לפני שנתיים בניו יורק על תקנות מעודכנות בעניין פשיעה מינית. בולטת ביניהן היא התקנה המאריכה את תוקף חוק ההתיישנות על עבירות מין שמנע בעבר הגשת תביעות. כעת הפך קואומו למי שכוונתו הטובה כרתה לכאורה את קברו הפוליטי.
למרות החלודה המעמעמת את זריחת כוכבו כמתדרך הלאומי - כאומר האמת הכפייתי ופטרון הגישה המדעית בחלל השלילי שהשאיר דונלד טראמפ שנטש את עמדת השמירה והמליץ על נטילת תרופות מסוכנות ונטולות ערך ושתיית אקונומיקה להריגת המיקרובים במערכת התוך־גופית - קואומו חושק בקדנציה רביעית כמושל, גם כדי לעבור את אביו מריו, שכיהן שלוש קדנציות; גם משום שבגיל 63 המרוץ לבית הלבן יכול לחכות; גם משום שזה מינימום הזמן שהיה זקוק לו כדי לפזר כלור במים העכורים של תפיסת הדמוקרטים אותו; וגם משום שההורוסקופ האישי שלו בפריזמה הלאומית אינו בשל עדיין כנראה לנשיא ממוצא איטלקי, כולל סטריאוטיפים כיד המלך.
הפעמים שבהן נדמה שקואומו יודע את מקומו, כוללות את קרבתו ההיסטורית לג'ו ביידן; הוא אחד מבני הברית המוקדמים של הנשיא, תומך נלהב בתוכנית לשיקום תשתיות, וקרוב עד כדי כך שהשתתף בטקס האשכבה של בו ביידן וביידן האב השתתף בזה של מריו קואומו. מה שהתלקח ביניהם אחרי פרסום הדוח היה הודאתו הרפה של ביידן בתשובה לשאלה, כי הממצאים מחייבים את התפטרות המושל.
זה יותר מחתול שחור ענק שעבר ביניהם; בעיקר על רקע תגובת קואומו לדוח. קואומו קרוב גם לננסי פלוסי, מנהיגת הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים, מאז שביקרו אביו ופלוסי בסיציליה אחרי רעידת האדמה שהרגה שם אלפים ב־1980. פלוסי הייתה היו"ר של ועידת הדמוקרטים בסן פרנסיסקו 1984 שבה נשא קואומו האב את נאומו המפורסם "בין שתי ערים".
קואומו לא עשה כל תנועה פזיזה כאשר בשיא תהילתו במשבר הקוביד־19 באביב שנה שעברה, חלפה במפלגה הדמוקרטית עווית תבוסתנית שעניינה החלפתו של ביידן כמועמד המפלגה לנשיאות בקואומו, על רקע מה שנראה במהלך חודשים מעטים כדעיכה קוגנטיבית של ביידן, מעידות מילוליות ולפסוסים שגרמו לראשי המפלגה לפרפור חדרים.
עם ידי המכונאי הגדולות שלו, חזותו המוצקה בגזרות קז'ואל איטלקיות או מעיל טייסים מעור מעל חולצת פולו ומכנסי חאקי, בלוריתו המטופחת, פניו הבשרניים החרוצים נקיקים עמוקים ועיניו החקרניות, אנדרו קואומו מודע לאפקט של נוכחותו הפיזית. להקרנתו הפנימית יש כפתור ווליום סמוי שבו הוא שולט כרצונו; מהומור עצי מעורר אי־נחת, דרך סבלנות שקדנית מקונחת ברחמים על הזולת ועד פתיל קצר שבסוף בעירתו הוא מתפוצץ כחזיז.
הנשים שלהן אמר "היי את", "אני כאן בשבילך", "את מבוגרת מדי עבורי" ו"איך חיי המין שלך?", טוענות שהלשכה שלו רעילה מדי, שהן חשו מבוזות, שהיה עליהן לחיות דיכוטומיה בין חיזור לפחד ושהוא אינו מודע לתנועה הלא רצונית שלו בין פטרוניות אבהית מסוככת להטרדה ופולשנות. על הטעויות הגסות שלו זינקו נאמני לשכתו כמו על רימון בלי נצרה שהתגלגל באוהל.
תגובתו של קואומו לא איחרה לבוא בהצהרה מוקלטת שהמיטה מבוכה גדולה על צופיה ופליטת קליע לא קטלני בכף רגלו. "אני בן 63", ארגן קואומו את פרצופו רב־ההבעה למשהו בין השתאות, חוסר אמון ועלבון על סף דמעות, "וחייתי את כל חיי הבוגרים בעין הציבורית. זה לא מי שאני". ולמי שלא האמין לו, החל הקליפ מפגיז הבזקים זריזים שתיעדו את קואומו מנשק כל מה שזז. זקנות על הלחי, נערות על המצח, גברים על חלקת הנדל"ן האישית ליד השפתיים. עשרות כאלה. אל גור נראה כעומד להתעלף. דה־נירו נראה כמי שעומד לירות בו.
היו נשים שהתמוגגו מתשומת הלב. אחרות לא כל כך. קואומו ביקש שנבין שלנשק נשים ולשלוח ידיים נורמטיבי אצלו. גם אביו הרבה לנשק. התגובה הזאת הייתה בומרנג לרקה. אחריה הסתגר קואומו במעון המושל, אין לו בית אחר, והוציא לחופשי את עורכי הדין שלו. באקט מעורר תדהמה ותרעומת קיבלה אחת מהם שעת שידור שלמה במוצאי שבת ב־CNN. הרשת, מיד נבין, מסובכת עם קואומו עד לגבות. לא פחות מאלף, אחד מגיבוריו של קואומו הוא ביל קלינטון. קואומו הצעיר שירת כשר השיכון בקבינט של קלינטון והיה בסביבה כאשר קלינטון נלחם על חייו הפוליטיים במשפט ההדחה שעילתו היו מוניקה לוינסקי ומסכת שקרים. לרגלי המאסטרו הנואף הזה למד קואומו כיצד יורדים מעץ התלייה. זה מה שהוא רוצה לעשות מול איומי הסנאט בניו יורק לפתוח בהליך הדחה נגדו. את הקריאות הרבות להתפטרותו דחה בינתיים.
בימים האפלים והמפחידים ביותר של המגיפה זיהה קואומו את החלל שהשאירו התדריכים ההזויים והשקריים של צוות טראמפ בבית הלבן. על במה בבירת ניו יורק הוא הציב שולחן וכיסאות ומאחור מסך לפאוור־פוינט החביב עליו, וכל בוקר ב־11, מוקף במיטב אנשיו, נתן תדרוך לעיתונאים. כעבור כמה ימים שודר התדרוך היומי בכל רשתות החדשות הגדולות ללא הפרעה. ההפקה הייתה זולה אבל האפקט מפואר.
במקרה נתקלתי בוקר אחד בתדריך כזה ובהמשך היה יומי מסודר סביבו. חשוב לזכור שניו יורק הייתה בעין הסערה עם אחוזי התחלואה והתמותה הגבוהים באמריקה. המדינה קפאה מאימה. בסגנונו הישיר, המחוספס, לעתים קורא התיגר ובעיקר בלי להתחבא מהאמת הקשה, דיווח קואומו במשך חודשים על 1,000 מתים ויותר ביום והציג גרפים שהצביעו על עלייה דרמטית אקספוננציאלית בתחלואה. הוא לא התחנחן, לא טייח, לא צייר עלים כמו בסיפור של או. הנרי. הוא התנהג בטבעיות: מחוספס, קשוח, אמפתי, אמיתי, לא נטול תקווה. זה הפך מיידית לסם ההרגעה של אמריקה בימים הקשים ביותר של הבלבול והפחד. סיפור אהבה.
מחקר שנערך ב־2014 העלה שמתוך 1,200 ציוצים בנושא הבחירות למושל, רק 12 היו בעדו. והנה מהפך תדמיתי: מגומבה עם פריזורה לאיטלקי שהמציא את הטלפון. על התדרוכים האלה זכה קואומו בפרס אמי. בטקס נאמר עליו ש"אנשים סביב העולם צפו בו כדי להבין מה קורה ו־New York tough (המונח החביב על קואומו - ר"מ) הפך לסימבול של הנחישות להשיב מלחמה". מיה פארו, אישה שאמורה להבין משהו בטורפים מיניים, צייצה: "הלוואי והמושל אנדרו קואומו היה הנשיא עכשיו"; טניסאית העבר בילי ג'ין קינג צייצה: "המושל קואומו הוא אי של יציבות, אמירת אמת ומשרת ציבור חרוץ בימי קוביד־19. כתושבת ניו יורק, אני אסירת תודה שהוא מוביל אותנו כעת"; וצ'לסי הנדלר: "באופן רשמי אני נמשכת לאנדרו קואומו".
גם בימים הגדולים ההם לא הצליח קואומו להתעלות מעל לסיב הרוע השזור באישיותו. על השחקנית סינתיה ניקסון מ"סקס והעיר הגדולה" שהתמודדה מולו בבחירות האחרונות וזכתה בשליש מהקולות, הוא אמר: "איזה מזל שסינתיה ניקסון לא עומדת עכשיו בראש המדינה". עם טראמפ, שאותו הוא מכיר שנים רבות ושניהם מקווינס וירשו את תכונות אביהם, ניהל קואומו מערכת יחסים על בסיס השוטר הטוב והשוטר הרע שהוא מגלם את שניהם. הוא הרבה להתלונן על השיתוק שאחז בממשל אבל נזהר מלהשמיץ את טראמפ אישית. לפעמים החמיא לו על תשומת הלב המיוחדת לכאורה שהעניק הנשיא לניו יורק.
מריו קואומו היה מושל ניו יורק מ־1983 עד 1994. שלוש קדנציות. את ניצחונו הראשון העניק לו בנו אנדרו, שאיתר את חולשותיו של האב וניהל את הקמפיין. קואומו חושק בקדנציה רביעית, משום שאביו לא זכה בה. לעומת תדמיתו של האב כגבר חושב ושקוע בשרעפים, קורא כפייתי שכתב יומן יומי, בא מאמפתיה, אינטלקטואל בחיפוש אחרי נתינים להיטיב עמם שלא ציפה להגיע לעמדת כוח, קואומו הבן נחשב כאופנוען על הארלי־דיווידסון עם ידיים טובות לתיקון מנועים. אבל הוא הפשיל שרוולים ונשא את אביו למעון המושל. המעון ידע ימים טובים יותר. בעבר יצאו ממנו הנשיאים גרובר קליבלנד, פרנקלין רוזוולט והסגן נלסון רוקפלר. מה שהיה פעם מבואה לבית הלבן הפך כעת למקום שקריירות הולכות למות בו.
מושל ניו יורק לפני אנדרו קואומו היה אליוט ספיצר. רגזן, נוח להתרתח, עוין וסובל מנכות קוטלת פוליטיקאים של צדקנות עצמית, נשא איתו ספיצר גם את הגן של יצר ההשמדה העצמית. הוא נתפס כלקוח אנונימי של רשת זנות יוקרתית והיה ידוע כלקוח מס' 9 עד שזהותו נחשפה ובושתו חייבה את התפטרותו מהתפקיד. יורשו דיוויד פטרסון היה איש חלש וקואומו דרס אותו. קשה להאמין שספיצר לא מבקר אותו בסיוטי הלילה הטריים שלו.
הישגיו כמתדרך הלאומי החלו להישחק על רקע הדרך שבה אוכלת ניו יורק את מנהיגיה. ראה הבוז הצורב כלפי ראש העיר ביל דה בלאזיו, שניסה להגדיר את עצמו בהתרסה נגד קואומו. סופו של דבר שהעיר בחרה במפקד משטרה לשעבר כראש העיר הבא שלה. הטענות נגד קואומו חוץ מההטרדות המיניות היו במעונות גיל הזהב, שסבלו מאחוזי תמותה גבוהים והטענה הייתה שקואומו שיחק עם הנתונים הללו להציג תמונה חיובית יותר. לצד הטענה שעיקר הספר שכתב על קוביד־19 נלקח מנתונים רשמיים של המדינה ונהנה מתרומה נדיבה של חומרים מאנשיו. קואומו אמור להיות מוטרד מכך שהאדם היחיד שדיבר בעדו אחרי פרסום הדוח היה רודי ג'וליאני, שטען "כי הדחת קואומו תהיה לא צודקת, מסוכנת ואנטי־אמריקאית". זה בערך כמו שטוני סופרנו לוחץ את ידו של פיל ליאוטרדו לפני שאנשיו דורסים את ראשו כאבטיח.
קואומו היה נשוי לקרי קנדי, הצעירה מבין 11 ילדיהם של אתל ורוברט קנדי. בוגרת אוניברסיטת בראון, עורכת דין ואתלטית מסורה, קואומו תפס אותה בזרועותיו השריריות בריבאונד טרגי בחייה הרומנטיים: בן זוגה הוותיק, שאותו פגשה בבראון, מת מדום לב בעת שהשליך כדורי שלג. קואומו היה במקום הנכון, וקנדי הלומת היגון זיהתה בו מישהו שיידע לתמוך בה בצערה, להשיב את שמחת החיים שלה וגם היה מחויב למטרות הפוליטיות הנעלות שלה.
זה לא היה סיפור אהבה מהסוג שמפיקים עליו מיני־סדרה בטלוויזיה, אלא מיזוג יעיל ושכלתני בין שתי שושלות פוליטיות: הראשונה אירית עשירה שזגזגה תחת אש בין הבטחה לעתיד טוב יותר לאמריקה ללוויות ממלכתיות; השנייה, איטלקית מקווינס עם האב במעון המושל באולבני והבן הבכור לוטש עיניו לפוליטיקה. הייתה שם גם אהבה בתחילת הדרך שהניבה שלוש בנות.
החתונה ב־1990, שנערכה על פי בחירת הכלה בקתדרלת סיינט מת'יו בוושינגטון, הייתה מלכותית באומה נטולת מונרכיה. 27 שנה קודם לכן נערכה שם תפילת האשכבה ל־JFK. המפגש המשפחתי הרחב יותר בין התרבויות והמנטליות השונות, לרוב בהיקורי היל ובהיאניס פורט, המתחמים בעלי השמות המוכרים והמיתולוגיים של הקנדים, היה קשה יותר. לזכותה של משפחת קנדי הרחבה ניתן לומר שעשתה מאמץ גדול לקלוט באהבה את הצעיר ממוצא איטלקי בעל האישיות הקפוצה והממוקדת כלייזר. מפגש של השבט כלל הפלגות, פוטבול ובייסבול בהרכב מלא במדשאות רחבות הידיים, מזחלות והשלכת שלג בחורף. קואומו לא היה שותף טבעי. הוא התנהג כמי שסירב לכל סוג של הנאה לא מחייבת וסירב לעשות דבר שלא קידם במובהק את הקריירה שלו.
אחרי שלושה דורות באור הזרקורים היו הקנדים משוחררים ומתריסים בשעות הפנאי שלהם; הקואומואים היו מלופפים באופן הדוק וסוככו באדיקות על נקודות החולשה שלהם. זאת הייתה הפתעה גדולה ומרה עבורם להיגרר לקרב ירושה קטנוני בבית משפט אחרי מות סבו של קואומו, שהציף קנאה, יריבויות ישנות, טינה ותאוות בצע, עבור סכום שבמשפחת קנדי נחשב לדמי כיס.
מתישהו חדל קואומו להשתתף באירועים של משפחת קנדי. העליצות המבעבעת על מצע כה טרגי הייתה מעבר ליכולות החברתיות שלו. הוא הקפיד להגיע לאירועים שניתן היה להמר בביטחון שהתקשורת תכסה אותם. רגישים לשיטתם, זיהו הקנדים את יכולת המיקום הנדירה של קואומו בתוך הפריים העיתונאי המשוער בעת העלייה לקבריהם של JFK, דוד רעייתו, ו־RFK אביה. "חוש ההתמצאות שלו היה מופלא", אמר אחד הקנדים לירחון "וניטי פייר", "אם היה עליו לאחוז בידה של אתל קנדי וללכת איתה למצבה, או לעמוד ליד קרוליין וג'ון, אין בעיה. הוא היה שם".
הטרגדיה של משפחת קנדי היא שאינה נגמרת. בסמיכות גדולה נהרג מייקל קנדי, לפני גיל 40, השישי מבין ילדיהם של אתל ורוברט בתאונת סקי באספן, קולורדו. אחריו נפל המטוס הקל שהטיס JFK ג'וניור לים עם אשתו ואחותה. השושלת נראתה כמחסלת את עצמה ואת סיכויה לשוב ולהנהיג את אמריקה.
בחדר שבו נאספה המשפחה ביגונה הפציעו על מסך הטלוויזיה אנדרו ואחיו כריס, וסיפרו לעיתונאים סביבם על האופן שבו משפיע מותו של מייקל על המשפחה. מבלי שאף אחד שם לב, עזבו השניים את הבית ויצאו לתקשורת. כולם היו המומים מכדי לדבר חוץ מרורי, ששאלה את קואומו למה הוא עשה את זה. היא הייתה עם מייקל באספן וניסתה לבצע בו החייאה עד מותו. קואומו השיב שמישהו היה צריך לעשות את זה, ורורי נמלטה לחדרה. הגירושים בין קנדי וקואומו היו מכוערים להפליא, כולל קרב על משמורת הבנות. ניכר בקואומו שהתרשמותו מהקשר עם משפחת קנדי התפוגגה.
כריס קואומו, אחיו הצעיר של המושל, נאסף לחיקה של CNN על ידי האיש החזק ג'ף צוקר. אחרי מספר שנים בתוכנית הבוקר קיבל קואומו את המשבצת הנחשקת של תשע בערב אחרי אנדרסון קופר. "Cuomo Prime Time" היא בסטה דעתנית, וכחנית וזולגת אגו; אקווריום לגבר הנאה בתלתלים המוקפדים, עיניים כחולות, לסת מרובעת ושיני שנהב, המשלב דרשות לוהבות לאומה עם עימותים מתריסים שלעתים נגמרים בתגרה מילולית. בין השאר, היה קואומו יועץ של אחיו בדילמות של השנה האחרונה.
בהתחלה נשמרו האחים ממפגשים טלוויזיוניים בהיצמדות נואשת לאתיקה וטעם טוב. הם נשברו לראשונה כאשר המושל נבחר ב־2013 לרשימת הגברים הסקסיים של "פיפל" מגזין. הנפוטיזם הושלך מהחלון בימי הקוביד: כריס חלה, התבודד במרתף ביתו כשהוא סובל מהזיות וכאבים. CNN פתחה לו עמדת שידור במרתף שממנה שידר את תוכניתו. מהר מאוד נפגשו האחים לעתים תכופות לקול מצהלות הצופים והרייטינג למין תגרנות פרטית של אחים, עם אזכורים מילדותם, סגידה הדדית לאם מטילדה בת ה־88 וזיכרונות מאבא. זה לא היה נטול זדון מצד השניים והרבה סטירות אגו עפו שם לכל כיוון.
בחודש מאי השנה נודע שהעיתונאי קואומו הוא יועץ סתרים של אחיו, והקולגות ב־CNN התפלגו בין השעיה, הדחה והתנצלות. קואומו התנצל ובשבוע שעבר, עם פרסום הדוח, אף מילה. קואומו הקים חמ"ל־קוביד להדיפת הווריאנט דלתא ועסק רק בזה. אף מילה על אחיו. השבוע נעדר כי יצא לחופשת יום הולדת מתוכננת מראש.
ביום ראשון היה המושל עדיין במצב רוח לוחמני. זה טבעו גם אם ספינתו מחוררת. בעיקר מטרידה העובדה שהוא חסר את הכלים להבין במה מאשימים אותו. הוא אינו מבין את ההבדל בין לנשק את דה־נירו ובין שרלוט בנינג, עובדת בלשכתו בת 25. ביום שישי, 13 באוגוסט, ייפתח כנראה תהליך הדחה בסנאט באולבני. מן הסתם מדובר בקואומו נוסף שייאלץ לוותר על קדנציה רביעית ועל הנשיאות.