בראשית השבוע נחשף בתקשורת חוזה שנחתם בין שירות בתי הסוהר לבין בנק הדואר, שעל פיו "שב"ס יישא בתוצאות של כל פסק דין שיתקבל נגד החברה (בנק הדואר – ר.א) בגין תביעה שעילתה הפרת הוראותיו של החוק לאיסור מימון טרור עקב ביצוע חובות החברה כלפי שב"ס".
בישראל יש כיום כ־5,000 אסירים ביטחוניים, מחציתם מרצים עונשי מאסר כטרוריסטים, ועוד כ־500 עצורים מנהלתיים ללא משפט, עניין בעייתי כשלעצמו. סיבת אותו סעיף בחוזה היא 400 שקלים לאסיר שמועברים מדי חודש על ידי הרשות הפלסטינית לצורכי קניות בקנטינה, כתוספת לכסף שמעבירות המשפחות.
הכסף הזה היה סיבה לכמה עתירות שהוגשו כנגד ההסכם. כדי להצדיק את מעבר הכספים, קבע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז שי ניצן מנגנון שלפיו כלל חשבונות האסירים הביטחוניים יירשמו על שם שב"ס, שינהל אותם כנאמן או כמיופה כוח של כל אסיר ואסיר. מבחינת החוק, על פי ניצן, ניתן לאשר את ההסכם עם חברת דואר ישראל.
בשנת 2020 שילמה הרשות כ־512 מיליון שקלים לאסירים בכלא ולאסירים ששוחררו. אלה הם כספים של תושבי הרשות העובדים בישראל ומשלמים מסים בישראל, וישראל מעבירה אותם לרשות. בחוזה שנחשף השבוע בין שב"ס לדואר ישראל יש סעיף שמסביר את פשר העתירות שהוגשו: "הואיל ובמסגרת מתן השירותים לשב"ס העלתה חברת הדואר סוגיות הנוגעות למתכונת מתן השירות, לאור הוראותיו של חוק איסור מימון טרור".
ב־2016, שרת המשפטים דאז איילת שקד קבעה: "היום הכנסת ומדינת ישראל הפכו לחוד החנית העולמית של המלחמה בטרור". ואיך הפכה הכנסת להיות חוד החנית הגלקטית? באמצעות הסעיף הקובע כי "עונשו של מי שמתגמל עבור ביצוע פעולת טרור דינו עד 10 שנות מאסר". כלומר, העבריין הוא שב"ס. מישהו טרח ליידע את שב"ס שהם עשויים להיתבע בגין העברת הכספים לאסירים, ויאללה עתירות של ארגוני ימין ותגובה יהודית גאה של מי שמחפש מנדטים לצורכי הסיבוב הבא. למשל שר התקשורת יועז הנדל, שאמר "אנחנו מבצעים בחינה פנימית בכדי להבין איך ההסכם נוצר ונשמר כל השנים" (על ידי ממשלות ימין, אגב). הנדל הבטיח כי "יזמן בימים הקרובים דיון עם ראשי דואר ישראל".
אם כבר מישהו מתעקש לשמור כאן על החוק, אזי מרבית האסירים הם תושבי השטחים והחזקתם בשטח ישראל מהווה הפרה של אמנת ז'נבה, האוסרת על העברה של אסירים ועצורים אל מחוץ לשטח הכבוש, ושל זכויות אדם בסיסיות, המעוגנות אגב גם במשפט הישראלי.
אין חולק על כך שמקומם של טרוריסטים הוא בכלא, אבל לא יעלה על הדעת לפגוע בזכויות האסירים המוקנות להם על פי חוק. לא בזו של יגאל עמיר ולא בזו של מוחמד תורן, הגם ששניהם הרגו יהודים.