זה כבר הפך לספורט. בכל פעם שמי מחמושי ג'נין מתעצבן על משהו, בוודאי כאשר הרשות הפלסטינית עוצרת חבר כנופיה, מתחיל מופע של יריות לעבר המוקטעה - מפקדת הכוחות של אבו מאזן בעיר.
רק שהיורים בג'נין הם חלק מתופעה נרחבת, שבמסגרתה הוצתו באחרונה שתי תחנות משטרה פלסטיניות בשומרון, ונפגעו סמלי שלטון אחרים, למשל הממשל בבית לחם, שאליו מושלכים בקבוקי תבערה ואבנים כעניין שגרתי.
המהומות המשמעותיות ביותר כלפי הרשות צצו תוך כדי מבצע שומר החומות, כששלטונות רמאללה הואשמו בבגידה בעם הפלסטיני. במזרח ירושלים שרפו אז תמונות של אבו מאזן ואפילו גירשו את המופתי של הרשות ממסגד אל־אקצא.
התגובה של תלמידי ערפאת לא בדיוק הוסיפה ליציבות השלטון שלהם. כך, בחברון, קצינים הכו למוות את ניזאר בנאת, פעיל קיצוני שהאשים את ממסד רמאללה בבגידה בעם הפלסטיני ובשחיתות. הרצח הזה הפך למעין פרשת ח'אשוקג'י א־לה אבו מאזן.
ומיד אחר כך, לפני כשבועיים, פרץ בחברון סבב לחימה בין שתי משפחות מהגדולות ביותר - ג'עברי ואבו־עייישה. רצח נהג מונית מחמולת ג'עברי כנקמה על חיסול נגדי מלפני 15 שנה, הוביל לקרבות רחוב של בני החמולות, המצוידים ברובי סער ובהרבה תחמושת.
בין היתר הציתו חמולה לחמולה חנויות, מחסנים ומרכזי קניות, והפכו את חברון לשדה מערכה של ממש. גם פה התגלו הרשות ומנגנוני השלטון שלה בכל עליבותם.
לא מסוגלים להפעיל חוק או סמכות, מסתפקים בניסיונות תיווך ובהשגת הודנה. במקביל נכשלים אנשי אבו מאזן באספקת שירותים בסיסיים, כמו חשמל בטול כרם. מה שמוביל לגל הפגנות שמתנהל בימים אלו בעיר.
למרות סימני הקריסה, מחמוד עבאס עצמו לא ממש משדר מנהיגות בימים אלו. הוא מגיב בציניות ובאוזלת יד, אפילו נתפס מתועד כשהוא מקלל את כל העולם, כולל את הסינים, האמריקאים והערבים עצמם. אבל כל זה לא מונע ממנו ומאנשיו להמשיך לנהל מלחמה יומיומית, רחבת היקף בישראל.
זו מלחמה על הקרקע, שבמסגרתה הרשות, המצוידת בתקציבי עתק אירופיים, משתלטת באופן שיטתי על יו"ש, במיוחד על אזורי C, שאליהם אסור לה להתקרב על פי הסכמי אוסלו. נתניהו הוא שאפשר את המחדל האובדני הזה במשך שנים, רק שהקואליציה הנוכחית החליטה לחזק את האכיפה נגד הרשות, ובינתיים לא מראה סימנים של ביצוע. המשך מחדלי הליכוד ונתניהו מובילים לאובדן השטח.
בד בבד הרש"פ ממשיכה לנהל מערכה בינלאומית נגד עצם הלגיטימציה של ישראל, ובין היתר מובילה ומעודדת את החרמות, ה־BDS וההעמדות לדין בהאג. ובינתיים פס הקול של הרשות בשלו: הסתה יומיומית, זדונית ושקרית נגדנו, שנמשכת במלוא העוז באמצעי התקשורת ובספרי הלימוד. כולל, כמובן, הילול הרוצחים ומימון אנשי הטרור.
בהקשר הזה הבליחה השבוע קרן אור, כאשר ממשלת בנט קיימה את הבטחתה לקזז מהכספים שהעבירה לרשות, סכומים המקבילים לשיעור התמיכה של אבו מאזן במחבלים. עם זאת, טרם נרשם כל שינוי דיסקט אמיתי מימי שמעון פרס וממשיך דרכו נתניהו, לעידן הממשלה שבראשות ימינה.
בעיה יסודית נובעת מהעובדה שהממסד הביטחוני הישראלי עדיין שבוי בקונספציה שרואה את האויב המסוכן הזה כמשענת חשובה. דוגמה מעוררת קבס ניכרה בראיונות שנתן מתאם הפעולות בשטחים לשעבר - כמיל אבו רוקון, עם פרישתו לפני כמה חודשים. אל מול המלחמה הברורה שמנהלת הרשות נגדנו, צמרת לובשי המדים שלנו לא התעוררה מההזיות של שמעון פרס ויוסי ביילין.
האתגר מול האמריקאים
נתניהו ביסס והנציח את הירושה המורעלת של ממשל ערפאת, כי זו הסתדרה עם תוכניותיו להקים מדינה פלסטינית מוגבלת. תחתיו שגשג הממסד המושחת והטרוריסטי של פת"ח שפועל מתוך יו"ש. רק שעכשיו, כאשר בקואליציה מכהנים חסידי שמאל מובהקים, תקבל רוח פרס תאוצה מחודשת, אם לא תיבלם על ידי ראש הממשלה.
התאוצה הזו נדחפת בידי הממשל האמריקאי הנוכחי, שבפניו יתייצב נפתלי בנט בסוף החודש. הרוח העוינת של ברק אובמה וג'ון קרי כבר לא שם. גם לא, להבדיל, היומרה של אנשי טראמפ לסגור את "עסקת המאה". אבל האדמיניסטרציה של ג'ו ביידן דוחפת לחיזוק הגוף המסוכן והכושל הזה - הרשות הפלסטינית.
השבוע ביקר אצלנו ראש ה־CIA וויליאם ברנס, שבין היתר קפץ לרמאללה, להיפגש עם אבו מאזן ומאג'ד פרג' כדי לחזק מורלית ופומבית את שלטונם. במקביל, האמריקאים חידשו תקציבים לרשות ולאונר"א, מתעלמים מההסתה ומהתמיכה שלהם בטרור, וכבר מפעילים לחצים על הממשלה. על הפרק, כידוע, חידוש תפעולה של הקונסוליה האמריקאית בירושלים. מהלך שתהיה לו השפעה רעה מאוד אם לא ייבלם מירושלים עצמה.
לכן, לקראת הביקור בבית הלבן בסוף החודש, חייב בנט להחליט אם הוא נותר מנהיג ימינה, או שהוא מתמזג במתחם האידיאולוגי שבין יאיר לפיד לניצן הורוביץ. כי מנהיג ימינה חייב לנצל את העובדה שהאמריקאים מהלכים איתו על הבהונות, חוששים מחזרת נתניהו לשלטון. הוא חייב להבהיר לנשיא האמריקאי שחיזוק הרשות יחליש את הממשלה שלו, עד כדי חשש למיטוטה.
האזהרה מפני ערעור הקואליציה הנוכחית אינה רק אמצעי אפקטיבי להרחקת סכנת המדינה הפלסטינית, היא חשש אמיתי. מנהיג ימינה חייב לזכור שאם תחוזק הרשות ויוגשמו מטרות השמאל, הדבר יבשר את אובדן התמיכה בראש הממשלה מתוך המחנה שלו, ומכאן יקיץ הקץ גם על לגיטימיות ממשלת הניגודים הנוכחית.
את מי מייצג השגריר?
סימן לא טוב לבלבול שפקד את ראש הממשלה הוא המינוי של מייק הרצוג כשגריר בארה"ב. למי ששכח, הרצוג היה שותף למו"מ החשאי שהתנהל בין נתניהו לאבו מאזן ב־2013, בתיווך ג'ון קרי. במו"מ הזה הסכים בנימין נתניהו, מנהיג הימין החזק, להקים מדינה פלסטינית. המו"מ התפוצץ מסיבות אחרות.
אפשר לטעון שהרצוג היה אז רק שליח של נתניהו - סיביל סרוונט מלומד, שרק עשה טוב לשולחיו. כזה שעכשיו ינצל את קשריו הטובים עם הדמוקרטים כדי לקדם את השקפותיו של מנהיג ימינה. רק שלימים חשף הרצוג את השקפת עולמו, במאמר שפרסם ב־2017. אחרי שתיאר את נפתולי המו"מ של 2013, הוא הטיף להקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ובינתיים להקפיא את הבנייה היהודית מחוץ לגושים.
השבוע קראו ראשי שדולת ארץ ישראל לבנט לעצור את המינוי. הקריאה הזו מובנת ומוצדקת מאורית סטרוק, שפיה ולבה שווים. אבל היא מעוררת דחייה כשהיא באה מיואב קיש, אחד מאלו שהסגירו את השקפת עולמם לאינטרסים של נתניהו. אותו מנהיג חזק שהשתמש בעבר בהרצוג כדי לקדם מדינה פלסטינית.
בכל מקרה, כיוון שתפיסותיו של הרצוג שונות בתכלית מאלו של ראש הממשלה, לא ברור איך הוא ייצג אותן בוושינגטון. והרי ישנם אנשים מוכשרים שמסוגלים לקדם בלב שלם ובכישרון את תפיסת ראש הממשלה.
נכון ששגריר צריך לבנות קשרים טובים עם הממשל שמולו הוא עובד, אבל בניגוד למי ששלח אותו, אל לא להזדהות עם השקפותיו. עדיין לא מאוחר למנות שגריר אחר בוושינגטון, כזה שבאמת רוצה לקדם את השקפת העולם של שולחיו.