בסוף פברואר 2020, כלומר - שנייה לפני בוא הנגיף לארץ, עלה בתיאטרון ילדים גדול מחזמר חדש שכתבתי. פרויקט שהוא פרי עבודה מאומצת ומתמשכת של עשרות אנשים במצטבר. ההצגה עלתה פעמיים מול אולם מלא ונלהב, ואז אופסנה - מילולית - במחסני התיאטרון. עד יעבור זעם. לפני מספר חודשים, כשכולנו חשבנו שעבר, היא הוחזרה לחיים. השחקנים נאספו מחדש, עברו חזרות ריענון ונערכה הצגת קאמבק חגיגית שגרמה לכולנו לדמוע מהתרגשות. אבל המטרה האמיתית הייתה - יולי־אוגוסט. וליתר דיוק ה"מרתונים", ימי חשיפה שבהם התיאטרון מעלה במרוכז את כל הצגותיו החדשות בפני מורות ורכזים מכל רחבי הארץ, כדי לשכנע אותם לרכוש את ההצגות במסגרת “סל תרבות", המוסד שמספק את עיקר הפרנסה לתיאטרון הילדים בישראל (זה בדרך כלל עובד ככה: מספר בתי ספר מאותו אזור רוכשים את ההצגה, והיא מועלית בהיכל תרבות גדול בסביבה שאליו התלמידים מגיעים באוטובוסים).

בימי טרום קורונה, המרתונים האלה הם חגיגה ענקית. מורות (בעיקר, יש גם מורים) מגיעות בחדווה עם ילדיהן ליום שלם של הצגות, והאולמות מפוצצים. אבל בקיץ הזה נתוני התחלואה התחילו שוב לעלות. ואיתם הרימה את ראשה המילה המאיימת “סגר". וכל זה הספיק כדי שהמרתונים יהיו דלילים בהרבה. שילוב של פחד מהידבקות בהצגות עצמן (כי בכל זאת, גם מחוסנים נדבקים), עם אי־ודאות כללית לגבי שנת הלימודים הקרובה. ובמילים אחרות: למה שאטריח את עצמי לצפות בהצגות, שאולי לא יועלו כלל בשנה הקרובה? וכך, כל חלומותינו (שכללו בעיקר את השאיפה להתפרנס מההצגה שעליה עבדנו כה קשה) נשלחו שוב לסוג של אפסון. רק שהפעם, ממש לא בטוח שייחלצו משם.

קחו את הסיפור הקטן הזה, ותקבלו תמונת מצב כללית של כל עולם הבמה, והפנאי בכלל. אין ספור עצמאים שהחלו לראות סוג של אור בקצה המנהרה, שנפערה לאורך למעלה משנה, חוזים בעיניים כלות בהתפוגגות ההדרגתית שלו. גם אם בסופו של דבר לא יהיה סגר, ודברים יחזרו לשגרה בתום הגל הנוכחי, הפגיעה כבר נעשתה. ואף גורם רשמי לא מתכוון להעניק פיצוי בגללה.

אבל זו רחוקה מלהיות הצרה היחידה של העצמאים הקטנים. בשבועות האחרונים, רשויות המס החלו לדרוש מחלקם החזר של המענקים שקיבלו בימי הקורונה הקשים. כדי להבין את האבסורד צריך להסביר את שיטת חישוב המענקים. הבדיקה הייתה דו־חודשית, בהשוואה לרמת ההכנסות של אותם חודשיים שנה או שנתיים קודם לכן. רק אם חווית ירידה של למעלה מ־40% בהכנסות היית זכאי למענק, שהמקסימום שלו היה 7,500 שקל בחודש, גם אם נהגת להרוויח הרבה יותר.

שיטת החישוב הזו הייתה לא הוגנת מכמה טעמים. קודם כל, מדובר בהכל או כלום. אם חווית ירידה של “רק" 39% בהכנסות, לא קיבלת דבר. ומאידך, ירידה של 100% בהכנסות זיכתה אותך באותו סכום בדיוק כמו ירידה של 40%. וחמור מכך: הכנסות של עצמאים יכולות להשתנות מאוד לאורך השנה, ולכן מגוחך לחשב כל חודשיים בנפרד. כך, נאמר, ביולי־אוגוסט יכלה להיות לך ירידה של 80% בהכנסות, בספטמבר־אוקטובר “רק" 35%, ואז בנובמבר־דצמבר 75%. לפי שיטת חישוב המענקים, אף שבחישוב הכולל ההכנסות שלך ירדו בהרבה יותר מ־40%, לא תקבל מענק על ספטמבר־אוקטובר (ומצד שני, המענק על החודשים הקשים באמת שלך לא יהיה גדול יותר). בקיצור - חייבים לחשב לאורך זמן. והכי הגיוני, שנתית.

האבסורדים האלה היו ברורים גם בזמן אמת, אבל עצמאים לקחו מה שנתנו להם. גם כי הם היו זקוקים לכל שקל, וגם מתוך מחשבה תמימה שבדיעבד יערכו חישוב הוגן יותר. אבל כאמור, זה לא קרה. ועכשיו הם גם נדרשים להשיב כספים, וגם מסתכלים קדימה ולא מצליחים לראות מאיפה יגיעו ההכנסות שיכסו את אותם החזרים. בקיצור, ממשלת ישראל החדשה, עושה רושם שהחלטת “להכיל" גם קריסות, פשיטות רגל ואפילו התאבדויות של אין ספור עצמאים.

על הסכין

גילויי השנאה המטורפים של מתנגדי חיסונים כלפי דמויות כמו שרון אלרעי פרייס ואחרים (“רוצחת ילדים", “פושעת נגד האנושות. צריכה להירקב בצינוק" וכו') מוכיחים בפעם המי יודע כמה שגילויי אלימות ושטנה נמצאים בכל המגזרים של הישראליות. גם בקרב אנשים “אינטליגנטיים" הרואים בעצמם לוחמי חופש נאורים.

יוני בלוך, אומן שבמשך עשור לא חי בישראל ולא הוציא שירים חדשים, העניק בשבועיים האחרונים שש הופעות רצופות ומלאות לחלוטין במועדון ה"בארבי". ויכול גם היה לעשות יותר, מבחינת הביקוש. זה מעיד על הפופולריות המפתיעה של בלוך עצמו, אבל גם על רעב כללי של בני נוער לרוק ישראלי, ועל המחסור באומנים צעירים מהז'אנר הזה.

העונה השלישית והאחרונה של “רצח בדם קר" (סלקום טי־וי), שעלילתה מתרחשת בעיירה ארקטית קטנה שפשוט יוצאת מדעתה, מסכמת יפה את אחת הסדרות הכי קיצוניות שמוקרנות כרגע. קיצוניות שמתבטאת גם בצילומים של הרבה דם ומוות, אבל גם בקונספט הבסיסי של הסדרה, שלא אחשוף מטעמי ספוילר. זו חוויית צפייה מאתגרת במיוחד, ולטעמי שווה כל רגע.