עוד מוטציה אחת וניצחנו: הדרך היחידה היא שיהיה עכשיו וריאנט יהודי

משהו: יש אנשים שבשבילם מנה חמה זה טעם של בית.

האדם שהכל נעלם לו

יום אחד רגיל אני אץ רץ לענייניי למען ייטב לי, נוסע בעיר ואז פתאום פורץ בצווחות שחודרות דרך האוזניות של מי שנמצאים במכונית. הם מוציאים את האוזניות ומפסיקים באחת לראות סרטונים, כדי לשמוע ברור יותר מה אני אומר. וזה מה שאני צועק בעודי עוצר באחת למרות צפירות ובניגוד להוראות הרלב"ד, שזה כמדומני קיצור שמה האופנתי של הרשות הלאומית לתאונות דרכים, שלא מעניינת אותי כרגע, מה לי ולחוקי תנועה עכשיו, כאשר ראיתי משהו אדום בצד הדרך. אדום ונדיר."

“תיבת דואר, תיבת דואר, תיבת דואר!", זעקתי.

מולי ניצבה תיבת דואר אדומה. ניגשתי ונקשתי עליה כדי לוודא שהיא אמיתית, גם צבטתי את עצמי. היא אמיתית. אני ער. עמדתי נפעם, ואז חזרתי למכונית ולקחתי את המעטפה שרציתי לשלוח כבר כמה ימים. שלשלתי. היא שולשלה. אני מקווה שקוראיי לא מתפלאים שהייתה לי מעטפה למשלוח במכונית זה כמה וכמה ימים. כתבתי מכתב, רציתי לשלוח אותו, נסעתי למקום הקרוב לביתי שבו נראתה תיבת הדואר הוותיקה שלי לאחרונה. היא לא הייתה שם. נסעתי לעוד מקום שבו הייתה בעבר תיבת דואר. לא מצאתיה.

“סליחה, נדמה לי שהייתה פה פעם תיבת דואר", אמרתי לבעלי חנות סמוכה שאני מכיר שנים רבות. “הייתה, הורידו", ענו לי.

הבעיה היא שלפעמים תוקף אותי חשק עז לשלוח מכתב אמיתי על נייר. לא במייל, לא בוואטסאפ ולא כקובץ מצורף. בימים כאלה אני נקלע לקונפליקט הדרמטי בין האדם לבין תיבת הדואר שנעלמה לו.

והנה, מצאתי תיבת דואר שנותרה בשטח. פניתי לדיירי הבתים בסביבה ושאלתי אותם אם הם מתנגדים שאקשור את תיבת הדואר בשלשלאות ברזל לקורות הבטון של בתיהם עם חיבור לאזעקה ולאיתוראן. “רעיון גדול", הם אמרו, וביקשו שאקשור גם את סניף הבנק שנמצא שם.

עוד מוטציה וניצחנו
הדרך היחידה והתקווה היחידה היא שיהיה עכשיו וריאנט יהודי של הווירוס. זה יהיה זן של וירוסים שאוכלים זה את זה. כך, תוך זמן לא רב מאז הופעת הווריאנט היהודי, ייעלם הווירוס, או לפחות יהיה עסוק במרץ אימים במלחמות פנימיות שיחלישו אותו כל כך, שהוא לא יהווה עוד שום איום על העולם. רק על עצמו.

בגלל ובזכות
רבים מאלה שרוצים לדבר עברית נכון מתבלבלים ונבוכים ולא יודעים מתי יש לומר “בזכות" ומתי יש לומר “בגלל". הנה דוגמה לשימוש נכון במילים אלה:
בזמן ביבי נרפאנו מהקורונה, אבל זה לא היה בזכותו. בזמן בנט ולפיד הקורונה משתוללת, אבל זה לא בגללם.

יד ראשונה בשיטה חדשה
“כמה עולה המכונית הזאת?".
“120,000".
“יפה. יש לי כאן 6,000".
“אהה?".
“אז נעשה ככה, אני אתן 6,000, וסוכנות הרכב שלכם תעביר לי את הבעלות על המכונית. תודה, תן לי את המפתחות".
“סליחה? אמרתי 120, לא אמרתי 6. מי הביא לך רעיון כזה בראש?".
“תגיד, אתה לא חי במדינת ישראל? איך בנט נעשה ראש הממשלה?".

מול סרט הדרכה
היה לי קושי בהרכבת מדיח כלים חדש המשולב בתוך ארון המטבח, אבל מה הבעיה: יש סרט הדרכה. אני והנגר הבטנו במסך שוב ושוב, למדנו, עצרנו וחזרנו. “מה הוא עושה שם?", שאלנו, והחזרנו את הסרטון להתחלה בשנית. צפינו בעיון וניסינו לעקוב. ההצלחה חלקית מאוד. הסרט דובר אנגלית שהנגר לא מבין, המרכיב בסרט לבוש בבגדים שאין לנו, מסורק בתסרוקת שאין לנו ומשתמש בכל מיני ברגים שלא מצאנו, אבל חוץ מזה הכל בסדר. הוא מסיים את ההרכבה ועל פניו עולה החיוך הציבורי שלו, בעוד אנו עדיין מגרדים את פדחתנו. אלה הם חיינו, שעוברים כשאנו מנסים להבין סרטוני הדרכה בטלפון שלנו. הצלחה חלקית, במקרה הטוב.

פינת השלולית
קוראים יקרים שולחים לי לפעמים צילומי צפרדעים ממסעותיהם. זה מחמם את לב השלולית. ב־2015 שלח לי קורא ששמו שמואל א הודעה בזו הלשון: “אשתי ואני יצאנו לחופשה קצרה בחו"ל. בכפר הציורי אִיווּאר על שפת אגם ז'נווה. את התמונה הבאה צילמתי בפתח חנות של מישהו שמוכר יצירות אומנות ופרזולים שונים. למרות שעברו כמה שנים טובות מאז פינת השלולית הראשונה שקראתי, היה ברור לי שאני חייב לצלם ולשלוח לך".