האצבע הקלה: בהיעדר חינוך, השינוי יגיע דרך הכיס

הדבר קרא לי "כלומניקית". רכן מעל מקלדתו, כזו שאני מדמיינת עם פירורי בורקס מלפני שבועיים וכתמים של אלוהים יודע מה, וירה: "כלומניקית", בתגובה לטור אישי. אחר כך הוסיף עוד תיאורים שנועדו להבהיר כמה אני אפס מאופסת.

אני מכנה אותו "דבר", כי איני יודעת באמת מיהו או מיהי. אולי ילדה בת 10, אולי בדרן לשעבר שמנסה את חלקלקות לשונו בעסקים, אולי נער מחוצ'קן, או אפילו אישה מהודרת. הוא יכול להיות הכל ומרשה לעצמו הכל בחסות החשיכה. מה שאני יודעת בוודאות זה שעצבנתי אותו. הוא, בחסדיו, ישב וטפטף את מררתו לטוקבק של אתר "מעריב", ואני, שמעולם לא חיבבתי פחדנות, דאגתי לכך שהתגובה תוסר.

עכשיו, אני לא ילדה. כבר מזמן לא. הספקתי לספוג עלבונות וגם שבחים, והחיים הצליחו להקשיח מעט אפילו אותי. גם מאבקי בעקרון הטוקבקים האנונימיים הוא ישן נושן. אם פעם עוד אפשר היה למצוא בהם בדלים של אמת, כיום זורמת בהם הרבה מדי סתם רשעות מזוקקת. טוב, לא סתם. גם הרבה בערות.

טוקבקים בעילום שם הם תופעה מוכרת בבתי המשפט. למרבה הצער, ההלכה נכון להיום אינה מאפשרת לאדם שנפגע מטוקבק אנונימי לקבל צו שיחשוף מי עומד מאחוריו. התקווה בעניין הטוקבקים מסתתרת בפסיקה בדעת מיעוט של בית המשפט העליון, שאומרת שצריך להיעתר לבקשה כזו במקרים מסוימים. מה שיצא זה שמצד אחד, במרוצת השנים, אתרים גדולים מאוד כמו ה־CNN האמריקאי וה־BBC הבריטי, הבינו שהדרך לריפוי העולם תמיד תהיה בייבוש מערכת הביוב, וביטלו את האפשרות של הגולשים להגיב. הרעיון ברור למדי: רוצים להגיב? יופי. דברו עם מי שבאמת רוצה לשמוע אתכם. לכו תפתרו את הבעיות שלכם בלי להרבות צער בעולם.

בד בבד קורה לנו דבר מטריד: אובדן הבושה נטמע בנו טוב מדי. ילדים צעירים גולשים באתרים. הם גדלים לתוך מציאות שבה הטוקבקים, על נבזותם, הפכו לחלק מהנוף היומיומי. ואם הכל מותר כשאתה אנונימי או מכנה את עצמך "יהודה המכבי", הכל מותר גם כשיודעים מי אתה. למשל, בקבוצות וואטסאפ. על מה שהולך בקבוצות האלה וברשתות החברתיות אני שומעת מדי יום. נדמה שהכל מותר בהן, גם בגילוי פנים. הרי אם לגדולים מותר, למה לצעירים לא?

והנה, סוף־סוף הגיעו הזיקוקים שמסמנים שהחגיגה של הרוע מתקרבת אל קצה. הודות לעו"ד תום שנפ, מומחה לדיני לשון הרע, התוודעתי לתביעה שהוגשה בבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב על ידי אמא גיבורה לבת 13 נגד קטינה בת 14. לאמא התובעת נשבר אחרי שבתה חטפה באינסטגרם ובקבוצת וואטסאפ מבת ה־14 עלבונות והשמצות. את האמא כינתה בת ה־14 במילים "מכשפה" ו"משוגעת". הנתבעת, אמה של בת ה־14, טענה כי מדובר בסכסוך בין ילדות ושהיא נפלה קורבן לנסיבות. הייתה לה עוד טענה מאסכולת "היא התחילה": הפרסומים של בתה, טענה, היו תגובה להתנהגותה של בת ה־13.

בית המשפט לא השתכנע. הוא פסק שהפרסומים מהווים לשון הרע ושכל ילדה סבירה בת 13 הייתה נפגעת. הוא אף החליט שלא לגלגל את עוולת לשון הרע אל אמה של הנתבעת, וקבע שלא סביר לדרוש מהורים לבצע בילוש 24 שעות ביממה אחר מסרונים, תמונות באינסטגרם או סטטוסים בפייסבוק שהילדים שלהם מפרסמים, כי גם לקטינים יש זכות לפרטיות. עד כה, אין בשורות גדולות. בית המשפט מכיר במגבלות של הורים.

בשאלת הפיצוי, יש סוף־סוף בשורה: כשהנתבעת טענה שמדובר ב"שיח של ילדות", בית המשפט אמר: עד כאן. אומנם מדובר בקטינות, אבל פרסום מילים פוגעניות ברשתות חברתיות ובצ'אטים כבר חורג משיח של ילדות. כך יצא שהפה הגדול של בתה עלה לנתבעת 1,500 שקלים, בתוספת הוצאות על סך 800 שקלים. אומנם סכום נמוך שנובע מהתחשבות בגילה הצעיר של הנתבעת ובחרטה שהביעה, אבל זו התחלה טובה.

האם באמת צריך להיכנס לכיס של אנשים - צעירים ומבוגרים - כדי שיבינו שהם לא יכולים לפגוע באחרים? התשובה ברורה: בהיעדר חינוך, שיהיה דרך הכיס. עו"ד שנפ, אגב, לא איבד תקווה בעניין הטוקבקים, ומאמין שאם מקרה כזה יגיע לבתי המשפט לאחר דעת המיעוט בבית המשפט העליון, אפשר יהיה לגלות מי עומד מאחורי הטוקבק. אז בקרוב אצל הטוקבקיסטים, במהרה בימינו, אמן. 

קריאה ראשונה - ביקורת ספרי ילדים

אֶדִיסוֹן גְרִים. זהו שמו של גיבור סדרת קומיקס פרועה שמערבת פנטזיה ומציאות, הומור ורגישות, דיאלוגים תזזיתיים ודמויות מעניינות. למרות שמו המבטיח, אדיסון הוא ילד ככל הילדים, שנתקל בקשיים יומיומיים ולא מוצא את מקומו. ב"דלת הלילה", הכרך הראשון בסדרה, הקוראים מגלים על היעלמותו של אבי המשפחה ארבע שנים קודם. כשאמם נוסעת, אדיסון וטסלה נשארים עם הדוד ארל, שמנהל את העסק המשפחתי לבקרת מזיקים בשם "חַפְּשָׂנֵי יְצוּרים" - מפלצות שחיות מעבר לדלת הלילה המסתורית. השהות אצל הדוד ארל הופכת להרפתקה לגילוי כל מיני דברים על העולם שבחוץ ובפנים, וברומן גרפי מקסים נרקמים סיפור בתוך סיפור, שבלבם גיבורים רגילים עם אומץ בלתי רגיל ונכונות לקחת סיכונים בשביל להציל את העולם.

"אדיסון גרים חפשן יצורים – דלת הלילה", מאת פרנק קמוסו. לבני 8 ומעלה. הוצאת הכורסא. מחיר: 76 שקלים.

המלצתרבות - ההמלצה השבועית לבילוי עם הילדים

תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער פותח את העונה ה־50 לפעילותו עם חגיגה של 26 הצגות לגילאי שנה עד 15, וזה, בעצם, מסכם הכל. בין ההצגות: "היפה והחיה", מופע תיאטרון מחול בשיתוף להקת המחול פרסקו, "הנעליים של אדון סימון", שמלמדת לקבל בשמחה דברים חדשים בחיים, הצגת היחיד "דבר עברית" על יום בחיי אליעזר בן יהודה, "מחסן השטוזים של דתיה" ולגילאי שנה עד שנתיים - "צוציקים" ו"תיאטרון פצפון".

חגיגות סוף הקיץ של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, 23־30 באוגוסט, מוזיאון תל אביב לאמנות ומוז"א בתל אביב. 40־75 שקלים, כולל כניסה לתערוכות ביום ההצגה

קריאה ראשונה

פעם קבוצת מורות ותיקות קבלה בפני על הצירוף "חינוך לערכים". הן טענו שאי אפשר לחנך לערכים, אלא רק לנהוג על פיהם ולשמש דוגמה. על המשקל הזה, הספר "פלא החילזון" עושה עבודה נהדרת עם קטנטנים. הוא לא מדבר על שונות או על דו-מיניות, אלא מספר סיפור מעורר הזדהות על חילזון שמחפש את חלזונית חייו, אבל גם מסע מפרך לא מביא אותו אליה. והנה, אלוהים, הוא ולא אחר, מחליט לחולל לו נס. "ומאז כל החלזונות הם גם זכרים וגם נקבות/ וכל חילזון הוא גם חלזונית". ואחר כך מילות המפתח: "ותמיד יכולים לעשות אהבה, לבנות קן באדמה ולהקים משפחה". נכון, החריזה אינה מושלמת, אבל היכולת להעביר מסר חשוב על הבריאה, על הגיוון שבטבע ועל אהבה – כל אלה עולים על הכל.

"פלא החילזון" מאת ליאת ביטון-פז. איורים: בני ביטון, אריאלה ביטון, הוצאת אוריון וספרי פז. 58 שקלים

המלצתרבות

"נסיעת מבחן" היא פעילות משפחתית חדשה שמעלה את המשתתפים לרכבי גולף חשמליים ברחבי פארק גני יהושע. בעזרת מפה ואפליקציה הם מנווטים לפינות נסתרות, מבצעים משימות צילום משעשעות ופותרים חידות: מהו זן התפוזים הגדל בפארק, אילו גשרים עוברים מעל הירקון ועוד (אפשר לבצע התאמה אישית של תוכן ולהוסיף משימות וחידות הנוגעות למשתתפים). בסוף כל משחק המשתתפים מקבלים וידאו קליפ ערוך למזכרת.

KidiWatch, 499 שקלים.
להשיג באתר kidiwatch.co.il