לפתע, באמצע הקורונה, הפצצה האיראנית והפצצה המרוקאית של מירי רגב - קפצה עלינו שואת שינוי האקלים. הפעם זו השואה של העולם כולו. אנחנו היהודים לא לבד. מאות מדענים מ־60 מדינות ובחסות האו"ם פרסמו לפני כשבועיים דוח על מצב האקלים. "ההתחממות הצפויה עד סוף המאה תהיה בסדר גודל של מעלה וחצי, והיא לא ניתנת כיום לבלימה", נטען בדוח. לא צריך להיות מדען אקלימי כדי להאמין למדענים האלה, די בכך אם אתה מאמין במדע. הערכת המדענים היא שעוד חצי מעלה וההשפעה על המערכת האקולוגית הגלובלית תהיה "מחרידה". או בעברית: הים יציף את ערי החוף בישראל.
בעקבות הדוח עלה גל תקשורתי שהדהד מסוף העולם ועד סופו ברמה של אפוקליפסה עכשיו. וכמו שגאה כך שכך. בהנחה שאחרי החגים (לא ברור באיזו שנה) ניתן יהיה להתגבר על הקורונה, אנחנו (האנושות, כן? לא רק היהודים, החברים או השכונה שלנו) נישאר עם האיום העכשווי הגדול ביותר על הכדור.
כמו הקורונה, גם איום שינוי האקלים מחייב פעילות אנושית קולקטיבית. עכשיו. את אתמול פספסנו. כמה זה דחוף? בדוח המדענים יש מודל שמדבר על התחממות של ארבע מעלות, שפירושה גיהינום עלי אדמות. ליטרלי.
למכחיש קורונה אגב אין בעיה להכחיש גם את תוצאות שינוי האקלים, סיבותיו ותוצאותיו. "פעם חם, פעם קר - קוראים לזה מזג אוויר", הגיב דונלד טראמפ על הצורך בצעדי מניעה שיבלמו את תהליכי השינוי, וקיצץ בפראות בתקציבי הפרויקטים שנועדו לבלום את ההידרדרות. טראמפ לא לבד. הכחשה היא דרך חיים של מרבית האנושות. ועדיין - להמתין עד סוף המאה כדי להיווכח אם צדקו המודלים של המדענים הוא עניין בעייתי. למי יש סבלנות. סינדרום "לי זה לא יקרה" עובד כתמיד, ורק דבר אחד ברור כשמש של אוגוסט: הדרך היחידה להתמודד עם המצב היא לנהל מלחמה בו זמנית ובכל העולם. המלחמה הנוכחית בקורונה היא שיעור בסולידריות גלובלית שאנחנו לומדים כחברה אנושית, והמסקנה חד־משמעית: נכשלנו. והספירה של קורבנות מיותרים נמשכת.
בקורונה אנחנו לומדים שאם לא מרחיבים את תפוצת החיסון לכל העולם, אזי הווירוס יחזור ובגדול. לפני שבוע דרש ראש ארגון הבריאות העולמי, תאודרוס אדהנום גברה־יסוס, להמתין עם מתן הבוסטר (הזריקה השלישית) עד סוף ספטמבר לפחות. "אסור לנו לאפשר מצב שבו מדינות שכבר עשו שימוש ברובו של היצע החיסונים העולמי יקבלו משלוחים נוספים, בעוד האוכלוסיות הרגישות יותר בעולם נותרו עדיין ללא הגנה (...) אנחנו זקוקים לשיתוף הפעולה של כולם, ובמיוחד לשיתוף הפעולה של הארצות והחברות ששולטות בהיצע החיסונים כדי לאפשר ל־10% מתושבי כל מדינות העולם להתחסן (…) עד כה חולקו יותר מארבעה מיליארד מנות חיסון בעולם", אמר תאודרוס, "יותר מ־80% מהמנות האלו חולקו במדינות עשירות, אף שמספר התושבים בהן הוא פחות ממחצית מאוכלוסיית העולם".
או בלשונו של פרופ' דן טרנר מבית החולים שערי צדק בירושלים: "לא רחוק ממני יש אנשים חסרי אמצעים שלא קיבלו אפילו חיסון אחד". טרנר הודיע כי לא יתחסן במנה השלישית. אכן, ישראל בדרך להיות אולי המדינה המחוסנת ביותר. בעזה ובגדה השתוללה הקורונה במציאות של מחסור בתשתיות ובציוד רפואי, למרות שורה ארוכה של הגבלות תנועה והתקהלות, וסגירת מערכת החינוך. המספרים מדברים על פחות מ־5% מחוסנים. פרופ' חגי לוין התריע: "ללא חיסון מלא או כמעט מלא של כל האוכלוסייה באופן מהיר, לא ניתן יהיה למגר את המחלה בתא השטח בין הירדן לים, ויש סכנה מוגברת להתפתחות מוטציות מידבקות ומסוכנות יותר". זה לא הסיפור על עניי עירך קודמים, אלא על החולים שאתה לא מכיר בהם והם אלה שידביקו אותך.
המפרידים הגדולים
וכך, בשיעור לחיסול הקורונה אנחנו לומדים בדרך הקשה שאין דרך אחרת להתגבר על המגיפה אלא בשיתוף פעולה גלובלי. קוראים לזה סולידריות אנושית חוצת גבולות, מדינות, עמים, ימים ויבשות. הגורמים שמפרידים בין בני אדם ובולמים את היכולת לתפקד ביחד הם לא בשמיים. ולא צריך "מדענים" כדי לזהות אותם.
התשובות על המפרידים הגדולים מונחות מול עינינו ותחת חוטמנו: הפטריוטיזם הלאומני במובנו הקיצוני (הווירוס לא שמע על הבעיה האתנית), הדת במובנה המשיחי הקיצוני (לווירוס אין אלוהים), אגואיזם פוליטי של ממשלות שדואגות רק לאזרחיהן (הבחירות תמיד מחר) והפערים הכלכליים של מי שיכול להרשות לעצמו ושיישרף (שאר) העולם. ברור שלא ניתן לחסל מגיפה חובקת עולם בלי לצמצם את קללת העושר הפרוע. ככל שיתבצרו בפסגות מגדלי הדינרים שלהם - עדיין הקורונה תרדוף אותם, משום שהעשירים לא יורידו את הזבל בעצמם. ללא מאבק במפרידים הגדולים בין אדם לאדם ובין עם לעם ובין חברה לחברה לא ניתן יהיה להתגבר לא על מגיפות ויראליות ולא על שינוי האקלים.
לכאורה, לטיפול במשבר האקלים אין תוקף מוסרי מיידי ויומיומי כמו בטיפול בקורונה. כאילו זו עוד דאגה אקדמית לכלל האנושות, בעתיד שלא ממש נראה לעין. אלא שבדיוק כמו המאבק בקורונה גם הטיפול בשינוי האקלים מחייב מאבק מקביל לשינוי פוליטי בתפיסת העולם ובמנהיגות. בוועידה בנושא משבר האקלים במרץ 2021 (בזום), שבה השתתף הנשיא ביידן, הצהיר נתניהו: "התחייבתי להפחית את פליטת הפחמן הדו־חמצני ולהשלים בהצלחה את המעבר מדלקים פוסיליים לאנרגיה מתחדשת בישראל עד שנת 2050 (...) מאות חברות הזנק מתמקדות בכך, והן כבר קיבלו השקעות של מיליארדי דולרים, והן תקבלנה עוד (…) המדע הישראלי והיצירתיות הישראלית יאפשרו לנו לתרום את חלקנו למעבר העולמי לכלכלה נטולת פליטות של פחמן דו־חמצני".
מדובר בברברת מתרברבת. ישראל מחויבת להפחתת פליטות האנרגיה ב־27% עד 2030. יעד הביניים שמשרד האנרגיה קבע ל־2020 הוא 10%, וגם זה בזכות המעבר מפחם לגז כשכל שאר המזהמים מדשדשים במקומם. לפני כשבועיים, בעקבות פרסום דוח מדעני האו"ם, ישבה המינהלת להיערכות לשינוי האקלים במשרד להגנת הסביבה בראשות השרה תמר זנדברג. היא לא דיברה על הצלחות ועל מיליארדים אלא על המצב: "משבר האקלים הוא האיום הדרמטי והגדול ביותר על האנושות (…) עלינו להיערך בדחיפות להשפעות, לשים את המלחמה במשבר האקלים בראש סדר העדיפויות הלאומי".
לזכותה של ממשלת השינוי ייאמר שבפעם הראשונה הקציבה ממשלת ישראל, ישירות, סכום של 625 מיליון שקל לתוכנית המשרד להגנת הסביבה במאבק במשבר אקלים לשנים 2021 ו־2022. אין לי מושג איך הכסף הזה יעבוד, אני די בטוח שהשינוי האמיתי שיזיז אותו בכיוון הנכון חייב להיות בעיקר פוליטי.
[email protected]