מבצע החיסונים מדלת לדלת ביישובי הפריפריה ראוי להערכה. משרד הבריאות נטל על עצמו משימה הכרחית, אך לא מובנת מאליה, להגיע באופן אישי לאנשים שרמת המודעות שלהם לחיסון נמוכה, הנגישות שלהם לשירותים רפואיים מוגבלת, ולכאלה שמידת האמון שלהם במדינה מועטה. ממש מבצע “הקש בדלת”. אלא שהפעם המדינה נותנת בלי לבקש תמורה.
ובכל זאת לא מדובר באלטרואיזם טהור. במסיבת עיתונאים שכינס השבוע, הציג שר הבריאות ניצן הורוביץ נתונים על הפערים בשיעור ההתחסנות בין מרכז לפריפריה. באופן לא מפתיע היישובים המחוסנים ביותר הם כפר שמריהו וסביון, סולתה ושמנה של החברה הישראלית. בתחתית הרשימה כסייפה וחורה שבפזורה הבדואית. הקשר החד־ערכי בין איתנות כלכלית לרמת מודעות לבריאות מעולם לא היה מובהק כל כך.
עשירים מתחסנים יותר. ככל שיישוב חזק יותר, מבוסס ומקושר יותר, שיעור המתחסנים בו גבוה יותר ולהפך: רוב הלא מחוסנים מהחברה הכללית בישראל הם ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, 31% מהלא מחוסנים מתגוררים ביישובים ערביים ו־16% מתגוררים ביישובים חרדיים. גם הקורלציה לרמת ההשכלה - לתשומת לב שרת החינוך.
לא מדובר במתנגדי חיסונים או במכחישי קורונה. הסיבות לשיעור החיסון הנמוך קשורות לבעיות נגישות לעמדות חיסון, לתפיסת סיכון פחותה וחוסר מודעות להשלכות הבריאותיות והסביבתיות של הידבקות במחלה. הורוביץ ואנשי משרדו הבינו שאפקט החיסונים והמרוץ נגד הדלתא תלויים גם באנשי הפריפריה.
מבצע החיסונים לשיטת שר הבריאות אמור להיות שובר שוויון ולאפשר חיי שגרה, משק פתוח ומערכת חינוך מתפקדת. אבל גם הוא יודע שלא ניתן להסתפק בכך. לצד החיסונים, מבקש הורוביץ להגדיל את התקנים של צוותי הרפואה שמתוחים עד הקצה. זו קריאה נכונה, אך חסרה של המפה. מערכת הבריאות זקוקה לטיפול מקיף הרבה יותר אחרי הזנחה ארוכת שנים. פרישה ארצית של שירותי בריאות בפריפריה דורשת תקציבים, שינוי תודעתי עמוק והבנה שעוני, השכלה נמוכה ובריאות רופפת הם בעיה חברתית רחבה ולא רק עניין אישי.
למה זה לא קרה עד היום? משום שסבלו של אדם שלא מטפל בשיניים, כאבו של חולה סרטן שלא הולך לבדיקות או דיכאון כרוני שאינו מטופל בזמן - לא משפיעים על חייהם של אזרחים המתגוררים במרכז. מחלות של תושבי הפריפריה אינן מידבקות, לא מאיימות על בריאות הציבור, וממילא לא רואים אותן ממטר. עד הקורונה. היום כבר ברור שמה שקורה בפריפריה לא נשאר בפריפריה. תהיה זו פריפריה גיאוגרפית, חברתית או תרבותית.
מידע שפרסמה מחלקת המחקר של הכנסת לפני שנים אחדות גילה כי אחד מכל ארבעה תושבים בפריפריה מוותר על טיפול רפואי בגלל מרחק. אין זמינות תורים בטווח סביר, חסרים מומחים, שלא לדבר על ציוד. שיעור מיטות האשפוז והיחס בין מספר רופאים ואחיות ל־1,000 נפש גבוה במרכז ביחס לפריפריה. שיעור המעשנים ובעלי עודף משקל גבוה בפריפריה ביחס למרכז. ובהתאמה גם שיעורי התמותה בפריפריה גבוהים יותר מאשר במרכז הארץ.
אלה אינם נתונים חדשים ובוודאי שהם לא מפתיעים, אפשר למצוא אותם בנקל בדוחות מבקר המדינה, בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובמחקרים. האחרון שבהם פורסם על ידי אוניברסיטת בר־אילן לפני כחודש. החוקרים מצאו קשר בין עוני לבין סיכויי הישרדות נמוכים ותמותה גבוהה בקרב חולים בסרטן הראש־צוואר בגלל חוסר נגישות למכוני טיפול, מחסור בכסף לרפואה פרטית והיעדר מודעות לחיים בריאים. הנתונים מדברים בעד עצמם.
למרות הדחיפות והיעד השאפתני לחסן כמה שיותר אנשים בזמן קצר, טוב יעשו צוותי הרפואה אם יתבוננו לעומק על האוכלוסייה שהם מבקשים לחסן, על סביבת המגורים שלה, מצבה הבריאותי הכללי ולא רק בהקשר של הקורונה, כדי שניתן יהיה להציע לה טיפול מקיף. זו חייבת להיות הזדמנות לחוזה חדש ובוסטר ראשון לאנשים שהחברה הישראלית שכחה אותם בבית. נראה את שר הבריאות מרים את הכפפה הזו.