רוגל אלפר הפך השבוע את מדור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ" לעמוד קלון למרב מיכאלי. בתחילה הקדיש מדור אחד לגינוי המלכודת המכוונת שטמנה, לשיטתו, לירון אברהם. אלפר מניח בצדק שאברהם לא היה מבקר את יציאתה לחו"ל בעת הזו, לו היה עולה בדעתו שיש לנסיעה צידוק.
אבל את אותה הנחת תום לב הוא מסרב להעניק למיכאלי, שאולי כמו נשים אחרות, בעניין הריון ולידה ניסתה לשמור על סודיות עד לאחר שהסאגה האישית שלה תסתיים בהצלחה.
אבל אלפר לא הסתפק בטור שלם שהקדיש לנושא. בשבילו זו הייתה רק ההתחלה. בהמשך השבוע חזר לעסוק במיכאלי ועולל לה את הגרוע מכל: הוא השווה אותה לנתניהו... ליתר דיוק, את המרביזם לביביזם. לשיטתו, גם הביביזם וגם המרביזם לוקים באותה תסמונת. בשני המקרים נרשמת אותה הערצה עיוורת והצדקה טוטאלית למעשיו של המנהיג/ה. ובנוסף, כותב אלפר: "מאז הפרסום השגוי של ירון אברהם באולפן שישי החלו המרביסטים חולקים תכונה נוספת עם הביביסטים: דמוניזציה גורפת לחדשות 12". ובהמשך: "האין זה מוזר ששתי תנועות פוליטיות מנוגדות חולקות שנאה זהה לאותו גוף תקשורת... הביביזם והמרביזם הם תמונות ראי". עד כאן אלפר.
מי שיבדוק את תזת הדמיון, אכן יגלה בקלות שיש מכנה משותף בין נתניהו למיכאלי, בין הליכוד למפלגת העבודה, המבדיל אותם לחלוטין מיתר ראשי המפלגות הגדולות שבחרו את עצמם בעצמם, וכך גם הרכיבו את רשימת הסטטיסטים שלהם. לעומתם, מנהיגת מפלגת העבודה וראש הליכוד נבחרו על ידי כלל חברי מפלגתם בבחירות דמוקרטיות, וכך גם הרשימות לכנסת, שחלק מנבחריהן נבחרו על אפם ועל חמתם של המנהיג/ה. אבל לתקשורת נוח יותר, כנראה, עם מנהיגים נטולי מפלגה של ממש, שהבסיס הפוליטי היחידי שלהם הוא הדימוי התקשורתי שלהם. בועות נטולות שורשים התלויות באופן מוחלט בתיווכה של התקשורת.
מעטים זוכרים שעד סמוך לבחירות האחרונות, מיכאלי ומפלגתה היו קבורות עמוק מתחת לאחוז החסימה, כשהתקשורת מספידה. אבל במחי ועידה אחת שבחרה בה וברשימתה, זינקה המפלגה, ולמרות הבעייתיות בהרכבה - השיבה לעצמה רבבות מצביעים שכבר אמרו עליה קדיש ויצאו לרעות בשדות זרים. והליכוד היא המפלגה הגדולה בישראל, שלמרות עוינותה העמוקה והשיטתית של התקשורת, ואולי במידה לא מבוטלת בגינה, זוכה לאהבת העם והפכה להיות, בבירור, המפלגה של העם והמדינה בקרב הציבור היהודי בישראל.
הכלה למען הכלכלה
ביהדות החיים הם מעל לכל. לכן, בקנה מידה של יעדי המלחמה בקורונה, ניו זילנד היא המדינה היהודית ולא ישראל. נכונותה מרחיקת הלכת לשלם את מחיר הסגר המלא גם על רקע גילוי חולים בודדים, היא זו העולה בקנה אחד עם הגישה של "כל המציל נפש אחת מישראל... ", ולא "כל המציל עסק אחד בישראל".
יש המציירים את נפתלי בנט כראש ממשלה בובה, המובל על ידי שותפיו החזקים ממנו אלקטורלית וציבורית. האמת היא, שבכל הנוגע לנושא המרכזי שעליו תישפט הממשלה הזו, זה ממש לא נכון. להפך, בנט הוא המוביל הבלעדי בהתמודדות מול המגיפה, ורק הוא ושרת הפנים מדבררים. ויש לו אג'נדה. הלא היא הדוקטרינה שבה דבקה נפשו עוד כאשר כשר הביטחון - יחד עם התקשורת ששבה ופמפמה "הבו לנו תוכנית יציאה" - אילץ את ממשלת נתניהו להסיר את הסגר הראשון בהיותנו כפסע ממיגור המגיפה כליל, כמו בניו זילנד.
אומנם גם ניו זילנד נאלצה יותר מפעם לחזור לסגר בגלל התפרצויות שיובאו מבחוץ, אבל היא הלכה איתו עד הסוף והרגה את ההתפרצויות בעודן באִבן. והתוצאה: מתחילת המשבר הגיעה ל־3,000 נדבקים ו־26 מתים. סביר להניח שגם לו היינו מאריכים את הסגר הראשון בשבועיים ומגיעים לאפס נדבקים, לא היינו נמלטים מסגרים נוספים. אבל גם אם מביאים בחשבון הבדלים נוספים בינם לבינינו, הפער בנדבקים הוא של 3,000 לעומת מיליון, ובנספים - של 26 לעומת 6,000. סביר להניח שמדיניות של סגר עד הסוף הייתה מובילה אותנו לפחות לתוצאה שהיא אי־שם בין שני הנתונים, והרבה מאוד אנשים שאינם - היו עדיין איתנו.
העבר מת, פנינו לעתיד. ראש הממשלה עושה מאמץ אמיתי לחסוך גם בדמים וגם בדם. אבל כדי להציל עכשיו יותר מעסק אחד בישראל, בוחרים בהכלה למען הכלכלה, שבתוכה גם המשאבים לפנסיות המוגדלות, לחברה הערבית שמקבלת שבעתיים מהדרוש לשיקומה, למען תחזוק הקואליציה, לשכות הח"כים הנורווגים, וכפועל יוצא - השרים בלי תיק וסגני השרים שפינו להם את הדרך לכנסת. וההכלה, בעברית לא מכובסת, משמעותה עוד רבבות נדבקים, שחלקם לא יהיו איתנו בשנה הבאה.
ומה שעצוב עוד יותר הוא שהתוצאה תהיה לבסוף, שאחרי כמה מאות או אלפי מתים מיותרים, יגיע גם הסגר. איך אמר צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי כשתקף את הסכמי מינכן עם אדולף היטלר: "בין מלחמה לחרפה בחרנו בחרפה, והתוצאה היא שנקבל את החרפה וגם מהמלחמה לא נימלט".
אצלנו זה עוד יותר מרגיז. כי מדיניות של מיגור הקורונה ודיכוי התפרצויות בהמשך תחת מטריית סגר הרמטי טובה גם לכלכלה, שתפרח באופן חופשי לחלוטין כשאין סגר, וגם בעיצומו ניתן להפעיל את מרביתה בטכניקות שילכו וישתכללו.
האתגר האמיתי
לפני יציאתו של בנט לוושינגטון חזר ועדכן "גורם מדיני המעורה בפרטי הביקור", כי "המפגש עם ביידן הוא מסר חשוב כלפי הציבור בישראל על מעמדו של בנט כראש ממשלה בעידן שאחרי נתניהו". אודה ואתוודה שעד לקריאת הידיעה חשבתי שהמסר הזה הועבר לציבור בישראל כאשר יריב לוין הודיע שברוב של 60 מול 59 בחרה הכנסת בבנט לראשות הממשלה.
סביר להניח שקבלת הפנים אתמול הייתה שיחוק לפי מיטב כללי הלבביות האמריקאית המקצועית, וגם הצד הישראלי מילא את חלקו כראוי. אבל מעמדו של ראש הממשלה נקבע בישראל. אהוד אולמרט נאם בפני שני בתי הקונגרס, מילא את המשימה בכבוד וזכה לתשואות רמות. זה לא ריפא את היעדר האהדה אליו בבית.
ב־1996 כינס הנשיא האמריקאי ביל קלינטון את מנהיגי העולם כולו לטאבה, כדי שיסייעו לו לסמן לבני ישראל להמליך עליהם את פרס כראש ממשלה. ההכתרה אכן הייתה מרשימה. מנהיגי העולם נהרו לטקס עם מנחות גושפנקה, איש איש לפי כבודו ולפי מעמדו בגויים. שמן ההכתרה נשפך כיין על ראשו של פרס. אבל מה לעשות, הציבור הישראלי לימד את העולם לקח על דמוקרטיה היודעת לטפל בצרכיה ללא עזרה מבחוץ - והחל את עידן נתניהו.
נשיא ארה"ב יודע היטב כי בנט אינו מייצג השקפת עולם או אופציות פעולה מדיניות שהן נחלת הרוב בממשלה. למפגש הייתה מטרה אחת, וצריך לקוות שבנט התמקד בה ברמה של S.O.S ולא כחלק ממכלול נושאים ובעיות. בכל מקרה, בשם העם בציון נתפלל שהוא הצליח להעביר לביידן את המסר שהשנה היא 1942 (שבה התכנסה ועידת ואנזה, והצמרת הגרמנית החליטה על הפתרון הסופי), ושצריך לעצור את התגרענותה של איראן ואידך זיל גמור.
כי בהמשך, רק איום אמין מצד ארה"ב במלחמה - עד שהנשיא האיראני החדש, שרצח רבבות מבני עמו, יראה תמונה שבה הוא עצמו עומד למשפט כמו סדאם חוסיין - יכול להניע את ההנהגה האיראנית להגיע להסכם גרעין חדש. אותו הסכם צריך להיות פשוט וקצר: פירוק ללא תנאי של כל מתקני הגרעין, כשאחר כך, באופן טבעי, יוסרו גם הסנקציות הכלכליות.