את זעקות הכעס שהתרוצצו בקווי הטלפון בין קהיר לעזה אפשר רק לדמיין. המצרים השתוללו, ובצדק. ראשי חמאס עבדו עליהם בקור רוח ובלי למצמץ. הבטיחו דבר אחד, ועשו דבר אחר. היה זה מוצאי שבת, והפלגים יזמו עצרת ליד הגדר במלאות 52 שנה להצתת מסגד אל־אקצא. צעיר אוסטרלי, לא יהודי, העלה באש את המסגד וזרע בו הרס רב. מאז מקפידים הפלסטינים לציין את היום ההוא, ורואים בו סימן להפקרת המקום הקדוש.
המצרים התרשמו כי העצרת תתנהל בריסון, וכי לא צפויות בה הפתעות. את המסר המרגיע הם העבירו לישראל, ובהתאם לכך נערכו הכוחות בצדה השני של הגדר. סמוך לשש בערב הופתעו כולם מהתפרעויות קשות. שיאן היה בירי מטווח אפס בחייל בראל חדריה שמואלי. המצרים הרגישו מרומים, וכצעד ענישה, החליטו לסגור את מעבר רפיח. צינור חמצן, קלף הלחץ העיקרי שבידיהם על הנהגת עזה. בחמאס לא נרעשו.
מסוף רפיח מכניס הון למצרים, ואכן, בתום שלושה ימים בלבד הוא כבר נפתח מחדש. בינתיים, את משימתם הם ביצעו בהצלחה. להנהגת חמאס הייתה תוכנית, וכדי שתצליח, היה עליה לעבוד אפילו על המצרים. זו אומנם פגיעה באמון השורר ביניהם, אבל ראשי חמאס ידעו שקהיר תכיל את זה. הם העריכו כי גם ישראל תכיל, וצדקו. נחמם את הגבול, הם אמרו לעצמם, אולי אפילו נגיע לסבב לחימה, אבל נצליח להעביר את המסר.
המסר לא השתנה, רק התחדד מעט: כל עוד עזה לא תקבל את המגיע לה, בישראל לא יהיה שקט. הניסיון לימד כי בניגוד להצהרותיה, ישראל אינה מיטיבה איתם כשהם נוהגים כילדים טובים. אבל כשהם מפתיעים בצרור בלוני תבערה או רקטה או מהומות קשות, כולם נחפזים לשאול מה קרה.
אצלנו יש שהופתעו כיצד הבעירה חמאס את הגדר יומיים אחרי שקיבלה הסכם דולרים מחודש. בחמאס אמרו בגלוי כי הדולרים הם מינימום הכרחי למשק העזתי כדי להתקיים, וגם כשהם זורמים, עזה נותרת מתחת לקו האפס. מפעלים ומקומות עבודה נחרבו בלחימה האחרונה והושבתו. המחסור במזומנים גדל, והוא העמיק את האבטלה.
ישראל אומנם השיבה את רישיון העבודה לאלף פועלים, אבל זה מעט מאוד. בשיא יצאו לכאן 7,000. לרגע אחד היה פה שר החוץ האמריקאי, אבל אחרי שלושה ימים פרח, ומאז לא שמעו ממנו. העולם טרוד בבעיותיו. קורונה, איראן, אפגניסטן, משבר האקלים. הפלסטינים נדחקו לסוף הרשימה.
עזה של היום נאבקת על הלחם של מחר ועל חתיכת הבצל של מחרתיים. ישבו ראשי חמאס ואמרו לעצמם: דולרים זה יפה, אבל אם לא נפעל מיד, אנו עלולים להישכח מאחור. אמרו, והוציאו את ההמונים לגדר. הם מודעים היטב למגבלותיהם. לשחרר את פלסטין אינם יכולים, וגם הטילים שלהם עלולים לגרום לה נזק מוגבל בלבד. אבל אין להם הרבה ברירות. בכל מקרה אנחנו מתים, הם אומרים. בסגר המוות הוא אטי, במלחמה - מהיר. נכון שהשימוש באלימות גובה מחיר, אבל הוא מניב רווחים כלשהם, שבעזרתם הם מצליחים לצוף עם שנורקל.
לכן, ככל שעזה שקעה עמוק לתוך הבוץ, כך גדלה בעיני קברניטיה אופציית המלחמה. מכיוון שכך הם רואים את תמונת עולמם, התקיפות האוויריות של צה"ל מתקשות להשיג את מטרתן. כמו בשר חבוט שמאדים אבל ממשיך לחיות. למרות שנים של תקיפות, הרי ברצותם יבעירו הפלגים את הגבול ללא היסוס. אנו, השבעים, מתקשים להבין זאת, כי יש לנו הרבה מה להפסיד. אבל אצל ארגוני התנגדות, אבידות הן חלק מהיומיום. מטחי האש, שאותם ממטיר צה"ל כבר שנים, הולכים ונשחקים לנגד עינינו, ואינם מונעים מהם לפעול. כאלה גם קלפי הלחץ האחרים שבידי ישראל. הם מעטים ומשקלם מוגבל.
שירים למגירה
גורמי ביטחון בישראל חוזרים ומדליפים באחרונה לכתבים צבאיים מסקנות מתוך דוחות מודיעין עדכניים על יחיא סנוואר. אחד הרעיונות החוזרים שם הוא כי סנוואר אחוז בתחושה משיחית ולקה בשיגעון גדלות. בעבר הוא נתפס כרציונלי, אבל היום הם מצאו כי הוא באופוריה.
בתוך אחת ההדלפות הללו, של ניר דבורי מערוץ 12, הסתתרה פנינה. נאמר שם כי בחדרי חדרים כותב סנוואר שירה בעברית, ומצד שני, מקלל באותה שפה. אופס, חדרי חדרים? מעניין כיצד יודע המודיעין הישראלי מה חורז סנוואר בשעותיו הפנויות. ייתכן כי בתל אביב סבורים שבדרך זו אפשר להפחיד את מנהיג חמאס ולרמוז לו כי במשרדיו הוטמנו מכשירי ציתות.
אין לזלזל בהישג המודיעיני, אבל את חמאס אפשר לקרוא בעין בלתי מזוינת. הטקטיקה שלהם גלויה, האסטרטגיה שלהם גלויה, והרצונות שלהם חשופים לעין כל. את המסרים החשובים הם מגישים לנו בפומבי. נכון, בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולעתים אין תחליף למידע סודי. אבל יהיה זה נאיבי לחשוב כי סנוואר ייתקף שיתוק ויקפל את זנבו, אם יידע שכל תנועותיו גלויות בפני המודיעין הישראלי. לכל היותר הוא יגביר את אמצעי הזהירות.
הטחת עלבונות אישיים באויבינו היא דפוס חוזר כבר שנים. כך כינינו את יאסר ערפאת "האיש עם השערות על הפנים", ובשנותיו האחרונות, הכריזה עליו ממשלת ישראל כעל דמות בלתי רלוונטית. הכריזה, ולא חדלה לעסוק בו. על בשאר אסד אמרו כי הוא "בצק בלתי אפוי", ועל חברו חסן נסראללה מקפידים להדליף כי הוא מסתתר מפוחד בבונקר (אין להם "בור", רק "בונקר"). ועכשיו הגיע תורו של סנוואר. הבעיה היא שהדמויות הללו, למרות מגבלותיהן הרבות, מצליחות לקבוע עבורנו סדר יום ביטחוני, ולעתים אפילו לשבש אותו מהיסוד.
באויב מצווה להילחם, אבל הגיע הזמן להיגמל ממנהגנו להעליבם כדרכם של ילדים. המנהג הזה חושף את מידת התסכול השוררת בצד הישראלי. איננו יכולים להם, אז יאללה, נבעט בדלי. למרבה הצער, לא המצאנו דבר. אירופה הנוצרית בימי הביניים טפלה על הנביא מוחמד אשמת פדופיליה, כי עאישה, החשובה בנשותיו, התארסה לו כשהייתה בת 9, ויש אומרים אף בגיל 6. האופרה הידועה של מוצארט מ־1782, "החטיפה מן ההרמון", עמוסת לעג לעות'מאנים, ליצריהם האפלים ולטעמם הרע.
שניהם שרדו את ההשמצות. האימפריה המשיכה להתקיים עוד 140 שנה, והותירה מורשת מפוארת, ומוחמד היה לאחד המנהיגים החשובים בהיסטוריה האנושית. מעטים זוכרים מה אמרו עליו שונאיו.
בחזרה אלינו. השבוע הזה לימד אותנו שיעור שתמיד רצינו לברוח ממנו. ישראל צועדת בבטחה לרגע שבו תהיה חייבת לבוא בהסדר קבע עם עזה. זה יהיה הסדר כניעה, כי הוא ייכפה עליה. לא מידי האומות, אלא בכוח המציאות. עזה תשקע לתוך תהום, והטרגדיות האנושיות שייצאו ממנה יביישו אותנו. המלחמות יהיו תכופות יותר, כי גם בחמאס יגיעו למצב של אין ברירה. תושבי העוטף ינטשו, ומי שיישאר, שוועתו תעלה ירושלימה, מה שלא קרה עד היום. הצורך הביטחוני של ישראל להגן על עצמה, שמצדיק את הסגר, יחוויר אל מול התמונות.
עזה דורשת חשיבה בגדול. הרבה יותר גדול מהסכמי דולרים או היערכויות טקטיות בגדר. קשה מאוד לקבל החלטות סבוכות, בלתי פופולריות, אבל אם לא נקבלן, המחיר עלול להיות כבד יותר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]