לטור המלא של קלמן ליבסקינד:
קובי אלירז נשמע על סף ייאוש. בשלוש השנים האחרונות הוא מתרוצץ מבמה לבמה, מכינוס לכינוס, מגורם מקצועי אחד לאחר, ומשר אחד למשנהו, שופך ערימות של נתונים באוזני כל מי שמוכן לשמוע, ומקווה שמישהו ירים את הכפפה.
הוא מצביע על האופן שבו הפלסטינים משתלטים באופן שיטתי, סדור, מתוכנן וממומן על שטחי C שביהודה ושומרון. הוא מזהיר מפני הסכנה שהמהלך הזה יציב, לא רק לתושבי יהודה ושומרון, אלא לא פחות מהם לתושבי שפלת החוף. הוא מסביר שהסיפור הזה צריך לעניין אנשי שמאל לא פחות מאנשי ימין. הוא מתריע על כך שכל יום שעובר הופך את המצב פחות ופחות ניתן לתיקון.
"אתה זוכר את נצרים, בגוש קטיף?", הוא שואל. "את זה שכל יציאה לכביש הייתה אירוע ביטחוני? זה הגורל שמצפה ל־70־80 יישובים ביו"ש. לשם אנחנו הולכים. כל השטח שמסביב יהיה פלסטיני. כל יציאה מהבית תהפוך למורכבת ביטחונית. כל הציר של בית אל, עפרה, עלי, שילה ותפוח, יהפוך לקנטונים ישראליים מבודדים. זה יהיה גורלם של הרבה מאוד יישובים".
אלירז מכיר היטב את השטח. הוא כיהן כעוזר לענייני התיישבות של שלושה שרי ביטחון – משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו. לפני כשנה מונה ליועץ לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לעניין שטחי C. קודם לכן, כשנפתלי בנט נכנס לתפקידו כשר הביטחון, הוא לקח איתו את אלירז כדי שייעץ לו בתחום.
"אני מאוכזב מאוד מנפתלי", אומר אלירז. "כשהוא נכנס ללשכת ראש הממשלה, אמרתי: 'יופי, עכשיו הוא יטפל בזה'. התאכזבתי לראות שזה אפילו לא עלה במו"מ הקואליציוני של ימינה. היחיד שהעלה את זה היה זאב אלקין. האירוע הזה הוא האירוע המדיני־ביטחוני הדרמטי ביותר שיש לנו, הוא הרבה יותר חשוב מעוד כמה יחידות דיור שייבנו, ואף אחד לא מזהה את זה".
בימים הקרובים יקבלו כל חברי הכנסת נייר עמדה מסודר ומפורט שחיבר אלירז עבור "פורום שילה", מכון מחקר ומדיניות הפועל לחיזוק והרחבת ההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ. המסמך פורס על פני 48 עמודים את עוצמת הבעיה והסכנות שהיא טומנת בחובה, ואת התוכניות הפלסטיניות ודרכי המימון שלהן. לא פחות חשוב מאלה, המסמך מציב סדרת פתרונות מוצעים, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
הפלסטינים, קובע אלירז, עוסקים באופן מאורגן בבנייה רחבת היקף שמטרתה "יצירת רצפים טריטוריאליים מיושבים בין אזורים בשליטת הרשות הפלסטינית, חנק ההתיישבות היהודית ומניעת התרחבותה, השתלטות על עורקי תחבורה מרכזיים והתחברות לקו הירוק".
"אזור יהודה ושומרון", הוא מסביר את הדברים, "שולט על כל מדינת ישראל. מי שמסתכל על המפה יבין שההר שולט על באר שבע ושולט על חיפה ושולט על כל שפלת החוף. אני לא יודע מה חשב לעצמו יצחק רבין באוסלו, אבל בשורה התחתונה, הוא הקפיד לשמור אצלנו את גב ההר ואת צירי הרוחב".
המספרים שהוא מציג, מבהילים. "בהסכמי אוסלו קיבלנו 60% מהשטח, ו־40% הלכו לפלסטינים. עברו פחות מ־30 שנה מאוסלו ואנחנו בדרדור קשה. המציאות בשטח היום היא שהעסק התהפך. היום הפלסטינים יושבים על 60%, ואנחנו על 40%. מאז אוסלו הם אוכלים לנו את השטח באופן קבוע ובהתמדה, בבנייה, בנטיעה, לפעמים רק בחריש של הקרקע. וזה עובד להם מצוין. הם הבינו שזה המאבק הכי יעיל שלהם. טרור לא מביא בהכרח נקודות טובות. גם בזירה הבינלאומית הם לא תמיד מצליחים. כאן זה עובד.
"אם המצב יימשך, נתעורר בוקר אחד ונגלה שהפסדנו את השטח. זה נחמד שיש לנו את גבעת זאב ואת אלקנה. אבל כשנישאר איתן, איבדנו את יכולת השליטה שלנו בשטח. תראה מה קורה בבקעת הירדן, שהולכת ונאכלת על ידי בדואים ופלסטינים. הם המציאו משהו חדש. אנשים שגרים בכפר צריכים בית קיץ או בית חורף באזור החקלאי שלהם. וככה אתה מוצא את עצמך פתאום עם כפר אם וכפר בת".
בעידוד ובמימון הרשות
אלירז תלה תקווה רבות בבנט, אבל אלה, לדבריו, התבדו במהרה. "בהתחלה הוא נכנס לנושא בתרועה רמה, הוא אמר שזה מעניין אותו, ובכמה כנסים של ההתיישבות הוא הכריז קבל עם ועולם שהוא הולך לטפל בזה. 'עכשיו אני שר ביטחון, יש לי תוכנית, אנחנו נעצור את המגיפה'. קצת אחרי שהוא נכנס למשרד הביטחון, הוא קרא לי לדגל. עזבתי בשביל זה הרבה הזדמנויות להרוויח בשוק הפרטי, ובאתי. די בהתחלה היו לנו כמה ישיבות שבהן הוא קרא לאלוף פיקוד המרכז, למתאם הפעולות בשטחים ולעוד אנשים בכירים מאוד. זה היה נראה רציני, אבל בפועל הוא לא היה קשוב לזה בכלל.
"כתבתי לו תוכנית מפורטת, אבל מהר מאוד ראיתי שהוא בקורונה, שאין לו זמן לזה. שאני עובד ואין לי פידבק. שהמשרד לא באירוע. ואני מזכיר שהוא שר ביטחון. על אזור C הוא אחראי, על הקורונה הוא לא אחראי. בפועל לא עשו כלום עם התוכנית שלי, שלא מדברת רק על הבעיות, אלא מסבירה ברמת הפרטים הכי נמוכים מה צריך לעשות".
בנט, אני מזכיר לאלירז, דיבר על 50 אלף פלסטינים שחיים באזור C. הוא השתמש במספר הזה כשהציג את תוכניתו לסיפוח האזור, והבהיר שעם מספרים קטנים כאלה של תושבים פלסטינים, לא תהיה לנו בעיה לספח אותם ולאפשר להם אזרחות ישראלית, אם יחפצו בכך, בלי לשלם מחיר כבד מדי. "המספר הזה של 50 אלף לא נכון", אומר אלירז, "יש היום באזור C בערך 45 אלף מבנים בלתי חוקיים. אם תכפיל אותם בערך בחמש נפשות למשפחה, אתה מגיע לכמעט רבע מיליון תושבים פלסטינים, והמצב רק הולך ומידרדר.
"בכל שנה, אחרי שאתה מוריד מהחישוב את המבנים הלא חוקיים שהמינהל האזרחי הורס, נשארים בממוצע 700 מבנים חדשים שבהם אף אחד לא נוגע. זה בערך 3,500 תושבים פלסטינים חדשים בשטח כל שנה. הגידול הזה לא מגיע מילודה, הוא מגיע מהגירה, והכל מאורגן".
"הרשות הפלסטינית מעודדת את ההתפשטות הזו. היא מדברת על כך בריש גלי. הכל אצלה מנווט ומתוכנן היטב, עם השקעה כספית גדולה וסיוע אירופי נדיב של מדינות וקרנות ועמותות. הפלסטינים פשוט יותר רציניים מאיתנו, ויותר מקצועיים מאיתנו. הם עובדים בצורה יותר שיטתית. אצלנו, הפוליטיקאים בכלל לא בעניין".
הדרג המדיני רוצה שקט
במסמך שכתב עבור "פורום שילה", מפרט אלירז עד כמה משקיעים הפלסטינים במהלך האסטרטגי הזה, בעוד ממשלת ישראל ישנה על האף. הפלסטינים, הוא כותב, מחזיקים משרד ממשלתי שפועל בהתאם לתוכנית חומש שהוכנה. המשרד מפקח על הפעילות בשטח, ממפה אותו לפי צרכיו, מכין תוכניות עבודה, ונהנה מתקציב שנתי של 32 מיליון דולר, ומתקציב חיצוני נוסף מארגונים בינלאומיים המגיע למאות מיליוני דולרים. בסך הכל, הוא קובע, עומד תקציב הפרויקט הפלסטיני להשתלטות על שטחי C על כחצי מיליארד דולר, והוא פרוס לחמש־שבע שנים.
"המערכות הישראליות המופקדות על הטיפול בשטחי C", הוא מאבחן, "אינן מזהות כי לנגד עיניהן מתרחש אירוע, כלומר מהלך אסטרטגי סדור ולא אוסף מקרים ספורדיים, ולכן התנהלותן מתאפיינת בפיקוח נקודתי על מקרה כזה או אחר מול התוצאה, ולא מול הגורם שעומד מאחוריה ומכוון אותה".
לפני כמה ימים הודיעה הממשלה כי במקביל למתן אישורי בנייה לישראלים ביו"ש, היא תאשר גם כ־1,000 יחידות דיור לפלסטינים. "אני לא מתנגד לתכנון לפלסטינים", אומר אלירז, "אבל זה צריך להיעשות עם קריטריונים ברורים. קודם כל, כדאי לשאול למה הם לא ממצים את אפשרויות הבנייה בשטחי B. כי אם הם לא בונים אצלם, אבל כן רוצים לבנות אצלנו, אז ברור שמעניין אותם להשתלט על שטחים יותר ממה שמעניין אותם למצוא פתרונות דיור.
"דבר שני, צריך לבדוק כמה אישורי בנייה הם מבקשים, בהשוואה לבנייה הקיימת היום בשטח. יישוב שבמשך 30 שנה בנה עשרה בתים, לא הגיוני שיבקש עכשיו לבנות עוד 250. זה לא גידול טבעי. זה לטובת התפשטות בשטח. קח דוגמה. בדאהר אל־מאלכ שבצפון השומרון היו 50 בתים שנבנו משנת 1965 ועד ימינו.
לפני כמה שנים המינהל האזרחי ביקש לאשר להם בנייה של 350 יחידות חדשות. זה הגיע לשולחני כעוזר שר הביטחון להתיישבות, ואני תהיתי: אם ב־50 שנה הם בנו 50 בתים, למה צריך לאשר להם עכשיו 350 יחידות דיור? בואו ניתן להם עוד 50 בתים בשביל 50 השנים הבאות. זה קצב הגידול שלהם. מה, אתה רוצה לעודד לשם הגירה? ועוד כשמדובר בשטח שצמוד לגוש יישובי צפון השומרון, ושחלק ממנו בא מהתב"ע של שקד, יישוב ישראלי?
"אז שאלתי שאלות, ובסוף נתנו להם רק 100. מעבר לזה, אם הלבנת להם את כל ה־50 בתים שהיו שם ונבנו בניגוד לחוק, למה אתה לא עושה את זה גם במאחזים הישראליים? למה לפלסטינים אפשר להלבין ולישראלים לא? וחשוב להבין, יש לנו בשטח בערך 70 מאחזים ישראליים ומולם כ־700 מאחזים פלסטיניים.
"ויש עוד נקודה חשובה. כשהמדינה מאשרת בנייה ליהודים, היא קובעת לבנאדם בדיוק איפה הוא גר, ואיך יחידות הדיור שלו ייראו, ומה יהיה הציפוף שלהן. בכלל, היישובים היהודיים עוברים מבנייה צמודת קרקע לבנייה רוויה, כי אין עתודות קרקע. אצל הפלסטינים זה הפוך. אין בנייה רוויה. אנחנו אפילו לא מבקשים מהם את זה. אנחנו מלבינים חלק מהבנייה הלא חוקית הקיימת ממילא, ואומרים להם 'קחו, תבנו עוד 200 יחידות', ולא מעניין אותנו כמה כל אחד בונה וכמה מרחק יש בין יחידה ליחידה. הבנייה ליהודים צפופה, אולי פי עשרה מזו של הפלסטינים. אנחנו בכלל לא נכנסים להם לכל זה. שום פקח לא יסתובב אצלם. רגע אחרי שאישרת להם, הם יעשו מה שהם רוצים. אין לנו שום שליטה על מה שקורה שם.
"אין לי הוכחה לזה, אבל התחושה שלי היא שהדרג המדיני מעלים עין ממה שקורה באזור C, בעיקר כדי לקנות שקט. יכול להיות שגם אני הייתי מאשר חלק מהתוכניות שאושרו לפלסטינים, אבל אפשר היה לבחור תוכניות שטובות לנו וקלות לנו בהרבה. לא הייתי מאפשר להם, בתוכנית הראשונה שאני מאשר, לבנות בחרבת זכריא שבגוש עציון. זו בנייה פלסטינית בתוך גוש יישובים ישראלי. יש שם היום אולי 40 מבנים, ועכשיו אישרנו להם 50 יחידות דיור וגם נתנו להם שטח שגדול פי שניים ממה שיש להם היום. הרי אין לך עניין לעודד לשם הגירה, אלא רק לדאוג לגידול הטבעי שלהם, נכון? אז מצד אחד, אתה לא מנהל מערכה על שטח C, ומאפשר להם לבנות כמה שהם רוצים ואיפה שהם רוצים, ומצד שני, אתה מאשר את הדבר הזה בלב יישובים ישראליים? כצעד ראשון? יש תוכניות בנייה שיכולנו לאשר להם, שהן צמודות לאזורי A ו־B, ורחוקות מהשטח הישראלי. יש כאן בחירה רעה של תוכניות ואי־תשומת לב לפרטים החשובים".
אלירז מוציא את המפה ומראה לי כמה מתוכניות הבנייה המאושרות כעת לפלסטינים, שממוקמות באמצע שטחי C. "למה לתת להם לבנות באמצע השטח?", הוא שואל. "חוץ מזה, יכולנו להגיד להם 'אנחנו מאשרים לכם על תנאי, והולכים לבחון אתכם בשלוש השנים הקרובות. אם תהיה פה בנייה לא חוקית, נבין את המגמה שלכם. אם לא תבנו מחוץ למה שסוכם, נמשיך לקדם תוכניות'".
רק ליברמן עשה
אלירז הגיע להתעמק בנושא כמעט בטעות. "הכל מבחינתי התחיל במכתב ששלח פרקליט המדינה דאז שי ניצן לאביגדור ליברמן, שהיה אז שר הביטחון. הוא כתב לו ב־2017 שיש לנו בעיה כי עלינו מ־40 עתירות לשנה שהגישו פלסטינים נגד הריסת הבית שלהם - ל־170 עתירות, ואין לו כוח אדם להתמודד עם ההיקף הזה. חשבו במערכת מה לעשות, קראו לי, וביקשו שאקח את העתירות האלה ואעשה סדר כדי לראות מה חשוב ומה לא, איפה צריך לנהל מערכה משפטית ואיפה לא חייבים.
"ביקשתי את כל החומר, התחלתי לעבור עליו, ואז הבנתי מה קורה. בנאדם בנה בית לא חוקי לפני שבע שנים, ומאז אנחנו מוציאים לו צווים והוא מגיש ערעורים ועתירות, ובין לבין הוא ממשיך לבנות, ואחרי שבע שנים ההליכים שלו עוד לא הגיעו לשום מקום, אבל בשטח יש לו כבר 15 מבנים, ואנחנו עדיין מתרוצצים אחריו ואף אחד לא עוצר אותו. קלטתי שמשהו עקום פה. אני טוען שזה בכלל לא אינטרס של הימין. גם מי שמאמין שיהיה פרטנר פלסטיני בעוד עשר שנים, ושנצטרך לתת לו שטח במסגרת הסכם, צריך לדאוג שיהיה לנו במה לסחור. במצב הנוכחי לא יהיה. אנחנו מנדבים את השטח ברמה יומיומית בלי הסדר".
אלירז מכיר מקרוב את כל מי שעסקו בענייני יו"ש בשנים האחרונות. "מכל השרים, ליברמן היה היחיד שממש עשה", הוא אומר. "קודם כל, הוא הבין שהוא לא מבין, ולכן הוא צריך להיעזר. רק שבאמצע הוא החליט להתפטר. בוגי לא זיהה שזה אירוע אסטרטגי, נתניהו חשב ששטח C זה בצד האפל של הירח, ובנט התמנף.
"בשלב מסוים, הצעתי שאלוף (במיל') רוני נומה ייקח על עצמו את התפקיד הזה. אני לא חייב להיות היחיד שמטפל בנושא. לא הייתי עם נומה בקלפי, לא ניהלתי איתו מעולם שיחות נפש, אני לא יודע מה הוא מצביע בבחירות, אבל כשעסקתי בעניין העתירות של הפלסטינים, ראיתי שהוא איש שמבין עניין, שאפשר לעבוד איתו, ושמבין היטב מה האינטרס הישראלי".
בינתיים, לפני כשנה, זכה אלירז במכרז של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לתפקיד יועץ מיוחד לעניין שטחי C, וקיווה שאולי דרך הוועדה הזו ניתן יהיה להזיז משהו. "מי שדחף את זה היה צביקה האוזר, שהיה יו"ר הוועדה. הוא שכנע את הוועדה ואת אנשי המקצוע בנחיצות התפקיד, הוציא מכרז, ואני זכיתי. הייתי אמור גם לקבל על זה תגמול כספי, אבל מעולם לא קיבלתי שקל, כי מעולם לא השתמשו בי.
"יומיים אחרי שהתמניתי, גדעון סער, שהיה יו"ר ועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון ושהיה אמור להיות, לכאורה, המעסיק שלי, הודיע שהוא יוצא לדרך חדשה, והכל נגמר. הייתי צריך לעבוד בשבילו, לתת לו חומרים, להכין לו תוכנית עבודה, אבל נשארתי שוב בלי אף אחד שזה מעניין אותו. בעצם, אפשר לומר שאני עסוק בלחפש במסדרונות השלטון הישראלי אנשים שהסיפור הזה מעניין אותם, ואני כנראה לא מספיק מוכשר, כי עד עכשיו לא מצאתי.
"אני מסתכל על ראש הממשלה ושואל: נפתלי בנט, ידידי היקר, החלפת את בנימין נתניהו והיית מוכן לעשות בשביל זה לא מעט פליק־פלאקים. אבל בסוף, אם אתה ממשיך לטפל רק בדירוג האשראי של ישראל, ובבעיה האיראנית ובקורונה, אז איפה היתרון שלך על נתניהו? הרי גם נתניהו לא היה רע בתחומים האלה. אם הכל ממשיך כמו שהיה, ואתה כבול לממשלה שלא נותנת לך לעשות כלום, אז מה שווה כל זה? הלכת למהלך הזה כדי להיות ראש ממשלה וזהו? איפה אתה מראה שמשהו השתנה מהרגע שנכנסת?".
ניסית לדבר איתו אחרי שנכנס ללשכת ראש הממשלה? - אני שואל. "ניסיתי", משיב אלירז, "אין עם מי לדבר".