המשימה החשובה ביותר של נפתלי בנט בוושינגטון הייתה להבקיע בתחום האישי, להצליח לייצר כימיה עם הנשיא, להפוך אותו ל"סחבק", או מה שהאמריקאים קוראים Buddies. המודל היה היחסים בין אריאל שרון ואהוד אולמרט לג'ורג' בוש. שרון נהנה מהילת הגנרל וסוג של הערצה מכיוונו של הנשיא. אצל אולמרט זה בא ממקומות אחרים, כמו יכולתו של אולמרט לייצר קשר אישי עם בוש ויחסי אמון מיוחדים.
במקרה של בנט וביידן המשימה לא פשוטה: איך מחברים בין ראש ממשלה צעיר דתי־שמרני בן 49 לנשיא אמריקאי דמוקרט־ליברל בן 78? עוד מוקדם לקבוע, אבל יש סימנים ברורים לכך שהמשימה הזו הושגה. השלב הראשון, שלב ההבקעה, הוכתר בהצלחה. ביידן עצמו שבר את הקרח כשהציג את בנט כ"חבר שלי", כשהשניים נכנסו לחדר הסגלגל להצהרה המשותפת.
זה קרה בעקבות השיחה בארבע עיניים (שהתארכה ל־53 דקות) במטבחון הצמוד לחדר הסגלגל (עד עכשיו רק שניים, מנהיגי יפן וקוריאה הדרומית, הוזמנו על ידי ביידן לקפה במטבח הפרטי). חשוב יותר היה מה שאמר ביידן לבנט במהלך המפגש המורחב: "אני רוצה שתרגיש חופשי להתקשר אליי", אמר ביידן, "אם תצטרך אותי, אל תהסס, פשוט תרים טלפון".
וזה בדיוק מה שביידן עשה יום קודם, אחרי שהמפגש נדחה ביממה עקב הפיגוע באפגניסטן. הוא התקשר לנייד האישי של בנט ואמר לו: "אתה ג'נטלמן, אני מאוד מעריך את זה ומצפה לפגוש אותך מחר". הנשיא התכוון לכך שהישראלים התיישרו מיד לאחר שהתבררה עוצמת האסון בקאבול והודיעו לעמיתיהם האמריקאים: "אנחנו כאן, אל תהיו מוטרדים, אם יהיה צורך, נישאר לסוף השבוע. קודם תטפלו במשבר".
החוכמה עכשיו היא לתחזק את הקשר הזה, להעצים אותו, להפוך אותו לקשר אמיתי שיכה שורשים ויסייע לשניים להתגבר על המהמורות שעוד יגיעו, והן יגיעו. הרבה תלוי בבנט, לא מעט תלוי גם בביידן. המסע החל ברגל ימין. בואו נראה איך הוא יימשך. עבדו על זה אנשים רבים זמן רב: הצוות של בנט, בראשותם של שמרית מאיר וד"ר איל חולתא, והצוות של ביידן - מהיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן עד מזכיר המדינה אנתוני בלינקן. המשותף לכולם: רצון כן ואמיתי שזה יקרה, ייצא לדרך ויצליח. אז זה יצא לדרך. אם זה יצליח, נדע בהמשך.
בסך הכל יכול בנט לסמן לעצמו "וי" מהדהד בכל המשימות המשמעותיות שאיתן הגיע לוושינגטון. הקשר האישי נוצר, ההצהרה האיראנית ניתנה, ובגדול. עד היום נהג ביידן להגיד שהאיראנים לא יגיעו לגרעין "במשמרת שלי". ביום שישי זה שודרג ל"לא יגיעו לעולם לנשק גרעיני". בנוסף, הוא רמז לראשונה על האופציה הצבאית: "אם האופציות הדיפלומטיות לא יישאו פרי, יש אופציות אחרות". ליותר מזה אנשיו של בנט לא ציפו.
חילוקי הדעות נותרו בעינם: האמריקאים עדיין שואפים לחזור להסכם הגרעין, וישראל מצהירה שהיא סבורה שמדובר במהלך רע. ההבדל הקטן, שהוא הבדל עצום, שלא תהיה מלחמה. ישראל לא תצא לג'יהאד נגד הממשל גם אם הסכם הגרעין ייחתם מחדש. היא תדגיש את עמדתה, היא תשמור על חופש פעולתה, היא תשתדל לקבל כמה שיותר ביטחונות ופיצויים, אבל היא לא תלך על הראש של הנשיא כפי שעשה ראש הממשלה הקודם, שהלך על הראש של אובמה ושבר את הראש של עצמו: ההסכם נחתם, ישראל נזרקה אל מתחת לגלגלי האוטובוס ואפילו לא פוצתה.
גם המשימות הנוספות הוכתרו בהצלחה: מיליארד הדולר לחידוש מלאי מיירטי כיפת ברזל, שהיה תקוע בחודשים האחרונים, שוחרר ואושר בקולו של הנשיא. הנושא הפלסטיני נדחק אחורה, ובתדרוך האמריקאי על הפגישה הוא קיבל את המקום הלפני אחרון. ביטול חובת הוויזה לתיירים ישראלים בארה"ב זכה סוף־סוף באשרור בקולו של הנשיא. מדברים על זה כבר שנים ארוכות, עכשיו יש דירקטיבה של המפקד העליון. כנראה שיש סיכוי שזה יקרה.
בנט חזר ארצה עם סל מלא - תוצאה של הכנה מדוקדקת ורצון אמיתי של שני הצדדים לפתוח דף חדש. ייקח לממשל עוד זמן רב לשכוח את מוראות תקופת נתניהו, שניסה להתנקש פוליטית בנשיא בחצר האחורית שלו. הם קיוו לראש ממשלה שיעבוד איתם, לא נגדם. הם הבינו שבנט הוא פרטנר. העקרונות שליוו את יחסי ישראל־ארה"ב כל השנים, ונרמסו בשלהי תקופת אובמה, הוחזרו לימי הזוהר: לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ, לא מפתיעים זה את זה בפומבי (לא מדובר בפעולות צבאיות), מתאמים הכל מראש.
איראנים זועמים זה טוב
הצוות של בנט הלך על אסטרטגיה מעניינת: במקום לפתוח בפגישה עם הנשיא וממנו "לרדת" לשר ההגנה, שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי, הבנטיה הלכה הפוך: ראש הממשלה ישב קודם עם בלינקן, אוסטין וסאליבן, ורק אחר כך עם הבוס. זה יצר מצב שביידן תודרך מראש וידע את מי הוא הולך לפגוש. התדרוכים שקיבל נעמו מאוד לאוזניו.
בנט הצליח להבליט במפגשים האלה את הצד האוניברסלי שלו ולהצניע את השמרנות הימנית־קיצונית. זה לא עלה לו בוויתורים כלשהם. זה הוכן בקפידה. האמריקאים מצאו בבנט אדם עם ראש פתוח, שמוכן לדבר על כל דבר, שיורד לרזולוציות גבוהות ומפגין בקיאות מרשימה בפרטים. כך היה בנושא האיראני, כך גם היה בנושא המאבק בקורונה.
"הוא בא פתוח, מוכן להקשיב, מוכן לנסות להבין, הוא בקיא מאוד בפרטים ובטוח מאוד בעצמו", אמר גורם אמריקאי בכיר למנהיג יהודי אמריקאי בולט לאחר המפגשים של בנט, "האמריקאים התרשמו מזה. בניגוד לקודמו, הוא לא רק משמיע, הוא גם שומע והוא לא עושה את זה בשביל הנימוס", אמר.
ואחרי שאמרנו וכתבנו את כל זה, הכל יקום וייפול על איראן. בתחום הזה, הרוב עוד לפנינו. ההערכה בסביבת בנט היא כי החודש הקרוב יהיה דרמטי. האמריקאים רוצים עדיין לחזור להסכם. האיראנים כנראה שלא. אם זה לא יקרה בספטמבר־אוקטובר, קשה להאמין שזה יקרה, כי זה יתחיל להיות מיותר. בהקשר הזה הציג בנט לביידן את האסטרטגיה שגיבש לצורך ריסונה ובלימתה של איראן, אסטרטגיה שבנט קורא לה "מוות באלף חתכים" (Death by a thousand cuts).
עוד לא ברור אם העניין הזה ימריא ומה בדיוק יחליטו האמריקאים לעשות אם וכאשר יתברר שהסכם הגרעין מנוחתו עדן. הסימן המעודד היחיד כרגע הוא גל התגובות הנזעמות שיצאו מאיראן, מהמנהיג העליון ודרומה, בעקבות ההצהרה המשותפת האמריקאית־ישראלית. אם הם זועמים, אז אנחנו יכולים להיות מרוצים.
אי אפשר לסיים בלי הביביסטים: למראה קולות הצהלה שעלו מתעלות הביוב הללו כשהתבררו ממדי האסון בקאבול, רק כי הוא "קלקל" את המפגש בין בנט לביידן, אי אפשר היה לא לחטוף בחילה קשה. האנשים האלה איבדו את הבושה, איבדו את הצפון ואיבדו את הבלמים. עננת הפייק שפורסמה סביב המפגש, הניסיונות להשוות אותו ל"כבוד" שהיה נתניהו מקבל בוושינגטון, הצווחות על חילול השבת - כל אלה מחדדים את התובנה שיש לנו כאן עסק עם כת שהולכת ומאבדת את זה, בשידור חי.
אגב, בדיעבד האירוע הקשה באפגניסטן לא קלקל את המפגש בוושינגטון, אלא להפך. בהפוך על הפוך הוא נתן לבנט את ההזדמנות להפגין ג'סטה מול האמריקאים (הבית הלבן הבהיר שאם בנט יודיע שאינו יכול להישאר לסוף השבוע, הפגישה תתקיים בכל זאת) - ג'סטה שביידן העריך מאוד ושסייעה לשבירת הקרח. גם תשומת הלב התקשורתית הוגברה מאוד לאור הנסיבות שאפפו את המפגש הזה.
בסך הכל, ובניגוד מוחלט לצהלות השמחה המחליאות מכיוון המחנה הביביסטי, בסוף השבוע החולף לבנט דווקא הייתה "סיעתא דשמיא". זה, עוד לפני שדיברנו על סימני הבלימה של הגל הרביעי של מגיפת הקורונה, שמסמנים אפשרות שההחלטה האמיצה ללכת על החיסון השלישי בכל הכוח בלי לסגור את המשק הייתה נכונה.