בת 12 אמרה לי שלה "אין חסמים מגדריים", האמת? הלוואי על כולנו

אף פעם לא החזקתי מעצמי פמיניסטית. פמיניזם, כך חשבתי, יוצא מנקודת הנחה שנשים טובות יותר מגברים, ואני, עם כל אהבתי לאחיותיי הנשים, לא הצלחתי להשתכנע שכך. יש נשים נהדרות, יש בינוניות ויש גרועות. בדיוק כמו שיש גברים מכל הסוגים. רק בחלוף השנים הבנתי את הצורך בהשוואה שתוליד שוויון. נכון, כמו בכל מאבק לשינוי, בשביל להגיע לנקודת האמצע לא פעם יש הגזמות וקצוות מחודדים שהורסים גם חלקות טובות, אבל לזה אגיע בטור אחר.

אז לא החזקתי מעצמי פמיניסטית, ולמרות זאת, בטור זה, העוסק בפמיניזם, אני מתחייבת שלא להשתמש במילים כמו "החפצה", "שיח מקטין" או "משטור", כי אפילו אני מאבדת קשב כשמגיעה מתקפת באזז וורדס. כן אתייחס להרגלים המשתנים.

נדמה לי שהפעמים הראשונות שמשהו ניקר בי היו בבית של סבתי, שהייתה נכנסת לסטרס בעת תדרוכי מוצב של ערבי החגים. "הגברים רעבים! הכל מוכן?", הלחץ שלה הדביק את כולנו. "הגברים הרעבים". כולה חזרו מתפילה בבית הכנסת מושיוף של הרב נעים אליהו ז"ל. 300 מטרים מפרידים מבית הכנסת לבית של סבתי, כולל המבואה, שזה בחישוב גס אולי שש דקות, במקרה שמדובר בבטטות אולימפיות. שום דבר לא נראה לי הגיוני או חגיגי במעמד הזה. התחשק לי להגיד לה: סבתא, שיערכו את השולחן יחד איתנו. לא מספיק שאת עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה, את משרתת אותם והופכת גם אותי למשרתת שלהם? למה מה קרה? כולה תפילה. אבל לא היה לי אומץ, כי ככה הורגלנו וממילא כבר יצא לי שם של אחת עם פה גדול מדי. אני לא מכירה גברים שאומרים עליהם שיש להם פה גדול. התואר "פה גדול" שמור בדרך כלל לילדות ולנשים שמעיזות להביע את דעתן.

חוץ מזה, העולם, כך למדנו, לא מת על הרעיון להיגמל מהרגליו, בוודאי כאשר מדובר בדבר הבסיסי ביותר: השפה. אלוהים יודע כמה פעמים קוראים וגולשים העירו לי על זה שאני מעיזה לכתוב "תלמידות ותלמידים" ולא מסתפקת ב"תלמידים". ומה לי כי אלין? גם אני הייתי שם. לימדו אותי מרגע שעמדתי על דעתי שאם יש זכר אחד באולם של אלף נשים, עליי לעבור אוטומטית ללשון זכר. מה הפלא, אם כן, שכאשר בננו קיבל מהמחנך שלו יחד עם שאר התלמידות והתלמידים בכיתה הודעת דוא"ל שנפתחת במילים "תלמידות יקרות", הוא חשב שמדובר רק בתלמידות ונעדר פעם אחר פעם מהשיעורים?

כולנו אולפנו לחשוב שהמילה "תלמידים" מכילה בתוכה גם את התלמידות בעוד שהמילה "תלמידות" מתייחסת אך ורק לתלמידות. יותר מזה: את החוק הדקדוקי הזה שיננו לקראת מבחן הבגרות בלשון. בלי כעס, בלי סימני שאלה.

בשבוע שעבר פגשתי ילדה שסיפרה לי שהיא מאוד אוהבת את החופש הגדול, ולמרות זאת מחכה כבר לחזור לבית הספר. אני זוכרת את הרגעים האלה, שבהם החופש הגדול הפך לגדול מדי, כך שלא התפלאתי. אחותה הקטנה הסתערה על השיחה. "היא הולכת לבית ספר מיוחד! בית ספר שיש בו רק בנות!". "רק בנות? אתן דתיות, אני מניחה", אמרתי. "ממש לא", ענו השתיים בדואט, ובת ה־12 הסבירה שהיא הולכת לבית ספר חילוני ממלכתי להעצמת נערות, "ענבר" שמו, מבית האגודה לקידום החינוך.

"ענבר" בן שנתיים בסך הכל ומצטרף למגמה הולכת וגוברת בשני העשורים האחרונים, בעיקר בחו"ל: מוסדות חינוך נפרדים, כלומר בנים לחוד ובנות לחוד, שפתוחים לכל. למה לך בעצם? שאלתי. "יותר קל לי ככה", ענתה. "אני לא צריכה להוסיף על המאמץ הלימודי שלי גם מאמץ של התמודדות מגדרית. גם ככה גיל ההתבגרות קשה". סוף ציטוט. בעצם לא סוף. רק התחלה.

האמת היא שקינאתי בה על כך שבגילה הצעיר היא יודעת לנסח את מה שרבות אחרות לא זוכות להבין: יש 52% נשים בעולם. במוקדי הכוח, ההשפעה, המחקר וההייטק לא נמצא יחס אפילו קרוב לזה. היא יודעת להגיד שהיא יכולה לעשות הכל. ושאין דבר כזה מוח נשי ומוח גברי. עובדה, אמרה, אני לומדת מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה מוגברים וגם אומנות ורוח. אני יודעת מהי חשיבה ביקורתית. אני יוצאת עם החברות שלי לפגוש מנהלות בכירות ורואה את העולם האמיתי. כך אני מצליחה לדמיין את עצמי בהמון תפקידים. "רק אל תשאלי אותי אם אני פמיניסטית", ביקשה. "אני לא יותר טובה או פחות טובה. אני פשוט אני".

קינאתי בה, כי בגילה הצעיר היא יודעת להגיד שאין לה שום בעיה לקחת סיכונים או להשמיע את קולה, ובמילותיה, "אין לי חסמים מגדריים". הלוואי עליי בגילה. הלוואי על כולנו. 

קריאה ראשונה

לגלילאה, ילדה ששמה מעיד על הבאות בספר, יש מן הסקרנות של גלילאו גליליי, רצון לגילויים חדשים וגם מחווה ללאה גולדברג. ולא פלא: בדיוק כמו ב"כובע קסמים" של גולדברג, שפורסם ב"מה עושות האיילות" ב־1949, גם גלילאה, שרוצה להיות גדולה, משתוקקת לצאת למסע שבו תתוודע למה שיש לעולם להציע. הדבר קורה הודות לכובע קסמים ולחש שמביאים אותה לכל מקום על פני האדמה, ובמילותיו של הכובע: "המקומות הכי בעולם", שעליהם אפשר ללמוד מלקסיקון קצר המופיע בסוף הספר, בהם האוורסט, ים המלח, מדבר אטקמה ועוד. פרט להרפתקאות יוצאות דופן שבדרך כלל שמורות לגדולות ממנה, גלילאה האמיצה זוכה גם להבנה שהמקום הכי בעולם, הוא הבית. הכל מוגש בספר כובש עין ולב, פרי יצירתה של המאיירת נעמה להב, שזהו ספר הביכורים שלה.

"גלילאה מגלה את המקומות הכי בעולם"

מאת נעמה להב, הוצאת עם עובד.

לגילאי 4 ומעלה. 69 שקלים

בדק בית

"טוויסט על שחמט", כך הגדירו בפנינו את משחק האסטרטגיה הזוגי "קמיסדו". במשחק, המיועד לגילאי 8 ומעלה, לוח משבצות ואריחים צבעוניים, והמטרה היא למקם במהירות האפשרית אריח בשורת הבית של המתחרות והמתחרים, תוך קידום אריח על פני הלוח, לפי מספר הצעדים שכל שחקנית ושחקן בוחרים. צבע המשבצת שעליה נעצר האריח יקבע איזה אריח צבעוני ייצא לפעולה. למשחק מצורפות הנחיות שונות לגרסאות נוספות של התקדמות על פני הלוח, ולטובת עיוורי הצבעים לוח מותאם ומונגש.

"קמיסדו" מבית הקובייה משחקים. 150 שקלים, להשיג בחנויות הצעצועים