כבר שלושה ימים שמתרוצצות לי מחשבות בראש. מה אכתוב לך? מה אוכל לומר למי שעכשיו דורך לראשונה במסדרונות חטיבת הביניים? הרי שום דבר לא דומה למה שהיה אצלנו. מסדרונות הם לא מסדרונות, אלא חדרי זום. בני האדם עם הרגליים הקצרות, כמו שד”ר יאנוש קורצ’ק כינה אתכם, הילדים, כבר מזמן צימחו רגליים ארוכות וממדי נפילים. גם שיטות ההוראה משנות את פניהן, תודה לאל. אז איזו עצה בכלל אני יכולה לתת לך? מה אני יודעת על החיים שנכונים לך?
אתה יודע מה, בשאלה הזו טמונה התשובה. ודאי שמת לב שאנחנו, המבוגרים, תמיד עסוקים במתן עצות. מבקשים מאיתנו לכתוב מכתב לילד אהוב, ומיד הוא הופך למסמך עקרונות, עצות ודיברות של “עשה ואל תעשה”. אז בהנחה שאצלי זה כבר אבוד, כן אתן עצה: אל תהיה כמונו. אם תהיה עסוק בניסוח העצה הטובה ביותר, הקשב שלך לעולם ייפרם. במקום זה, שאל והקשב לתשובות. לקט. אסוף כמה שיותר נתונים, כמה שיותר תחושות וחוויות. זכור שלימוד לא חייב להיות תוצאתי ויכול להסתיים גם בלי תשובה. ערער והרהר אחרי הדברים שאומרים לך. הצב כמה שיותר סימני שאלה, וכמה שפחות סימני קריאה. היה יצירתי. אל תקבל כל דבר כמצוות אנשים מלומדה. זכור שתפקיד המורה הוא לא ללמד, אלא להסעיר. לא להצמיח שדה, אלא להנביט זרע.
אני חוזרת אל יאנוש קורצ’ק, שסבר ש”הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים. נחוץ מדריך, שיענה בנימוס על שאלתו. כבוד לאי־ידיעתו. כבוד לכישלונות ולדמעות”, ורוצה להזכיר לך: מורות ומורים הם בני אדם עם חולשות. לא פחות ממך, הם עומדים נבוכים מול העולם החדש שהם שותפים ביצירתו, במקרים רבים, בעל כורחם. נהג בחמלה. בהם, בחברותיך ובחבריך לכיתה, בשאר נשות ואנשי צוות בית הספר, ולא פחות מכך – בעצמך. שתף במה שעובר עליך. אל תהסס. בעיות נשארות בעיות רק אם לא משתפים בהן. ועוד דבר: אני מאמינה בך ובטוב שבך. צא לדרך.