להופעה המשותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך ב־1979 ("אריק ושלום בהופעה חיה"), שעליה כבר כתבתי כאן באריכות לפני כשנתיים, הגעתי כמעריץ של "אריק", אך יצאתי ממנה כמו רבים אחרים כגרופי נלהב של "שלום". נדמה שגם איינשטיין עצמו הבחין בתהליך חילוף המשמרות שהתרחש בזמן אמת מול עיניו ויש האומרים כי אף היה לכך חלק גדול בהחלטתו לפרוש מהופעות שנתיים מאוחר יותר.

חנוך של קיץ 1979, רגע לפני גיל 33, נראה על במת היכל התרבות בשיא בשלותו: כגבר, כאומן, כמוזיקאי, ככותב שירים, כפרפורמר וגם כאדם, שיוצא מתוך עצמו ועולה על האוטוסטרדה מצוותא לפארק הירקון. היה ברור שאחרי האלבום הקודם - הצנוע, המסוגר והאקוסטי לפרקים - הולכת לבוא ההתפוצצות. זה לקח שנתיים, אבל היא הגיעה. ועוד איך הגיעה.

התפרצות הר הגעש החנוכי אירעה אחרי החגים של 1981, קצת אחרי הבחירות לכנסת והנאומים הנלהבים של מנחם בגין ודודו טופז בכיכר. נראה היה שחנוך החליט לתת להם פייט בקרב על אהבת ההמון. לואי להב וירוסלב יעקובוביץ', שהיו אחראים על הסאונד הבומבסטי של האלבום (צלילי המריבות ביניהם מחרישים אוזניים עד היום) רק הגבירו את מה שהיה ניתן להגדיר גם בלעדיהם כרעש הטקטוני הגדול ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית.

אני לא יודע כמה שעות טיסה יש לקברניט הכי ותיק באל־על, אבל דבר אחד ברור: מדובר בפחות משעות ההאזנה שהיו לי ל״חתונה לבנה״, התקליט השרוט ביותר בבית הוריי יחד עם "אבי רואד". כבר אחרי ההשמעות הראשונות, ההיקסמות הבלתי נגמרת מהלחנים וההזדהות המוחלטת עם המילים, שמעתי את עצמי אומר לחבריי שוב ושוב משהו מוזר: שאני מרגיש שהאיש הזה כתב למעשה את פסקול חיי מבלי להכיר אותי.

לא הייתה לתחושה המאוד מוחשית הזו שום הסבר הגיוני. הרי אין שום קשר בין הביוגרפיה של חנוך - שמבוגר ממני בכמעט 20 שנה - לזו שלי. הרי לא גדלתי בקיבוץ, גם עוד לא יצאתי לעולם הקר (״הדרכים הידועות״), עוד לא פגשתי שום אישה כמו זו שמתוארת ב"הו את", כמובן שעוד לא נישאתי ואפילו לא הבנתי את משמעות הביטוי ״חתונה לבנה״, שבה "באמצע הערב, בוקר חדש עלה". גם עוד לא היה לי שום ״רומן אמיתי״ ״מול מימי הכנרת״. גם עוד לא חוויתי את סבל הפרידה מאהובה (״זה רק געגוע״). גם עוד לא הייתה לי ״תאונה״ במערכת יחסים ולא באתי בתלונה לאף אישה ש"את נלחמת להיות עצמך, אז למה את נלחמת בי?".

ההזיה הרגשית הזאת - האם באמת כתב חנוך מראש את סיפור חיי שנים לפני שהתרחש - הפכה למציאות ביום סתווי אחד, כעבור שני עשורים: זה קרה כשיצאתי בפעם האחרונה מהקיבוץ שבו התגוררה מי שהייתה עד אז אשתי. מטר של תובנות הכה את ראשי בחוזקה כשהבטתי באופן אוטומטי במראה של המכונית, שם הצטמררתי לגלות את ההשתקפות הוויזואלית המדויקת של השורות הראשונות ב"הדרכים הידועות", השיר שפותח את האלבום:

״שער הברזל נסגר מאחורי

יצאתי לעולם הקר

משוחרר על תנאי״.