בכל שנה, בסוף השבוע שבו מתרחש מטר הפרסאידים הידוע גם בשמו העממי "מטר המטאורים", אני נוסעת לנקודה חשוכה בדרום כדי לצפות מלמטה, כמו בת ארץ קטנה וחסרת משמעות, בפלא השמיימי המכונה גלקסיה.
עד לפני שנה, הנסיעה הזו הייתה עוברת על מי מנוחות. על הפקקים היה אפשר לדלג בקלות, אם היינו מתזמנים יציאה בשעה מוקדמת. מכיוון שהנסיעה מעולם לא כללה ילדים, ידענו לחמוק מהאטרקציות הגלקטיות וממסחטות הכסף שמועצות מקומיות שבורכו בנוף מדברי היו מקימות עבור אותו לילה של פרסאידים שנופלים מהשמיים. כוכבים נופלים תמיד נקשרו בבקשת משאלות אצל הילדים, זו לא רק חוויה מרגשת אלא גם כסף על הרצפה.
לפני כמה שנים חוויתי לילה מדהים אך די מפוקפק מבחינה בטיחותית עם חברה. החלטנו לרדת לבדנו למצפה רמון בג'יפ, ולמרות השילוט איבדנו את דרכנו בעלטה מוחלטת וללא קליטת ווייז או ציוד הולם. אחר כך החלטתי שאני לא מוותרת על לילות המדבר הקבועים שלי באמצע אוגוסט, אבל דואגת להתארגן בהתאם ולא להוריד את הלב לכל מי שמחפש אותי במשך שעות.
בשנה שעברה לא ציפינו שהקורונה, שהשאירה כל כך הרבה אנשים בארץ, תוציא כל כך הרבה אנשים למדבר. אבל ככל הנראה האטרקציה החינמית שארגנו גרמי השמיים הצליחה לגרום לפקקים בלתי נסבלים גם בכבישים של מצפה רמון בשעות הקטנות של הלילה. הפעם היינו חכמים, לא נסענו ביום המטר עצמו, שהיה כמו שיטפון של בני אדם. חברים עם ילדים, שלא הייתה להם ברירה אלא ליישר קו עם מועדי האטרקציות המאורגנות, התקשרו אלינו מהדרך והזהירו אותנו לא לחשוב לצאת מהבית.
"לא אכפת לי לצפות בכמה כוכבים בודדים נופלים ולא במטר", אמרתי ומיד נזכרתי במטח השמיימי של חמאס רק לפני חודשיים. הבנתי שדי לי בכוכב נופל אחד אמיתי. נסיעה מאולתרת יומיים אחרי שהרשת הוצפה בצילומי כוכבים שהתנפצו לקרקע, בגאז' עם יין והנה אנחנו בדרכים.
היעד היה תל ערד, מרחק של פחות משעתיים נסיעה מתל אביב. הזמן, מוצאי שבת, שעות שהופכות לדכדכת קיומית. קצת מדבר לנפש רגע לפני שפותחים את השבוע, היה נדמה כמו עסק מוצלח. בתחנת הדלק בבית קמה המציאות טפחה לראשונה על פנינו. אנשים עם מסיכות בכל מקום, הזכירו לנו שבתוך עמנו אנחנו חיים ועם כל הכבוד לחלל יש עדיין מגיפה. אחר כך עצרנו בחניון תל ערד כדי לבדוק מה המצב בציוויליזציה המדברית הנוחה יחסית. אולי אפשר להיזרק שם כמו תל אביבים ולחזור מוקדם הביתה, תהינו, אבל היה נדמה שהאיש שעמד בשער לא אהב את מה שראה ברכב, והפחיד אותנו שזה מקום "עם ילדים" וש"לא ממש ראו פה כוכבים" יומיים לפני כן. הוא המליץ לנו לנסוע למצפה מואב.
המילה מואב הדליקה אותי. משהו תנ"כי, מדברי, מסתורי וסקסי. מצפה שנושק לים המלח לא יכול להיות אף פעם דבר רע. אלא שבמצפה מואב חיכתה לנו הופעה מאולתרת של מעריצי עומר אדם. כבודו במקומו מונח, ואיש לא אמר מילה בגנותו, אבל רק המהירות שבה הרכב לקח רוורס, סיכמה הכל.
התייעצות קטנה עם דוקטור גוגל ואנחנו בכיוון הר הקנאים. השעה כבר כמעט שמונה בערב והכבישים החשוכים במדבר שמובילים בסופו של דבר למצדה, מתחילים להפחיד אותנו. אין מכוניות ואין נפש חיה, מלבד שועל שלא הבין מה בני אדם רוצים ממנו במוצאי שבת. עצרנו בצד הדרך ליד שלט שמסביר שמדובר בשמורת טבע ואסור להדליק אש. אני, הכאילו אמיצה, שבדרך כלל אוהבת הרפתקאות וא"ש לילה, התחלתי לחשוש והצטערתי שרציתי מקום חשוך ובודד. אולי בני אדם הם לא דבר רע כל כך בסופו של דבר, ובאמת לא היה אכפת לנו לראות עוד זוג או שניים בסביבה רק כדי להרגיש בנוח.
זה היה כבר השלב שבו הטלפון שבק חיים, התמונה היחידה שהצלחתי לצלם הייתה של מקינטה על גזייה שהוצאנו מהבגאז'. תכף הירח שוקע, אמרתי, ואז יהיה פה חשוך באמת. ולפעמים כשחשוך נורא, כך אומרים באגדות הילדים, צריך רק לשחרר את הפחד, לקחת נשימה עמוקה ולחכות שזה יעבור. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", נזרקה כתמיד בשעה הזו של הקמפינג הקלישאה לאוויר. אבל אי אפשר לברוח מהאמת גם כעת.
לאט־לאט התרגלתי לחושך, למדתי להביט על הסביבה ברוגע, ולהתנהל עם חפציי גם בלי אור ירח ובלי זיקי האש שיצאו מתוך הגזייה. הרגשתי קטנה ועטופה בכוכבים. זה אפילו לא היה מפחיד יותר. היה בזה משהו מרגיע. פרופורציונלי. שפוי. ופתאום הבנתי שגם אם הייתה נוחתת חללית מוארת ואיש גבוה מאוד היה יוצא ממנה ומבקש מאיתנו לבוא איתו לבקר על נפטון, גם אז זה היה נורמלי יותר מכל מה שקורה פה באור יום.
לפני כמה שנים גילו מדענים שקיים כוכב שדומה לכוכב ארץ, וכינו אותו כדור הארץ 2.0. אולי זה רעיון לא רע בכלל לאנושות (או לפחות לחלקה הטוב) לבדוק מה המצב שם.