1. ביקור בנט בארה"ב תווך לקהל הישראלי באופן מעט משונה, וזה בלי קשר לבלגן בקאבול, לעיכובים, ולשאלה החשובה אם ביידן היה עייף וניקר בפגישה או לא.
הביקור אכן זכה לסיקור נלהב על ידי חלק מאמצעי התקשורת, אבל מי שביקר את התלהבות היתר סיפק פרשנויות אפילו יותר הזויות. אחת הביקורות המלומדות, למשל, הביעה תרעומת משום ש"איך אפשר להתלהב מהפגישה הזו אחרי שהיה לנו את טראמפ וביבי?".
בהזדמנות שבה ראש השנה בפתח, אפשר לאחל לנו להיפטר כבר מהדיכוטומיה המטומטמת שכל כך הרבה דיונים לגיטימיים נופלים לתוכה.
אפשר להטיל ספק בטיבה של הפגישה, אפשר גם לטעון שהסיקור מוטה, אבל ההתרפקות על העבר בהתקף נוסטלגיה היא בעיקר לא רלוונטית. סיקור מוטה הוא לא סיקור טוב, ולא משנה לאיזה צד הוא מוטה. אז למה אנחנו בכלל מתווכחים על השאלה איזה סיקור אוהד הוא יותר ראוי ושווה?
האמת הבלתי מוטה היא שבין שאהבת אותו ובין שלא, דונלד טראמפ היה יציאה בלתי ברורה בפוליטיקה האמריקאית. כל כך בלתי ברורה ושנויה במחלוקת, עד שבסוף אפילו אישיות דהויה כמו ביידן הביסה אותו. אז עם כל הכבוד לנוסטלגיה, מדינת ישראל לא יכולה לבנות את מדיניות החוץ שלה על הגעגועים לטראמפ, מוצדקים ככל שיהיו. סיימנו את הפרק ההוא ואנחנו כבר בפרק הבא, ובו לנתניהו יש חסרונות עצומים בארה"ב, משום שהוא מסוכסך עם המפלגה הדמוקרטית ועם ביידן בפרט, ולבנט יש יתרון משמעותי עליו.
נוכח חלק מה"פרשנויות" ראוי אולי לומר שגם שנאה למפלגה הדמוקרטית היא לא מדיניות או סייג לחוכמה. מטרתה של מדיניות היא לשמור על יחסים טובים עם שתי המפלגות, גם עם זו שיותר מאתגרת אותנו, משום שהממשל בארה"ב מתחלף אחת לכמה שנים ואנחנו תמיד מאוד זקוקים לו.
בדיוק מאותה סיבה כדאי גם להירגע מההתלהבות. עם כל הכבוד לספתח המוצלח, בסוף ההצלחה תימדד בתוצאות. מכיוון שאין לנו יכולת להשפיע משמעותית על ההסכם שייחתם עם איראן, ממש כפי שלא הייתה לנו בפעם הקודמת, השאלה הרלוונטית היא מה ישראל תקבל לצד ההסכם הזה.
באותו אופן, נקווה שביידן לא ירצה לערער את הקואליציה המאותגרת שלנו, ושלא תקום קונסוליה לפלסטינים בירושלים. מהלך כזה יפגע בישראל, ולכן לא משנה כמה לבבית הייתה הפגישה עם ביידן, בנט לא יכול לתת לזה לקרות במשמרת שלו.
מתי נחזור להתווכח באופן ענייני, על סמך עובדות ולא על סמך רגשות ילדותיים? הרי גם מי שחושב שנתניהו פעל נכון כשזיהה את עצמו כתאום של טראמפ, חייב להכיר בעובדה שלהחלטה הזו היו השלכות.
העמדת פנים שאין השלכות היא אידיוטית, בדיוק כפי שקביעה מראש שפגישת בנט־ביידן הייתה פנומנלית היא כזאת. יותר מכל, שתי הגישות לא מאפשרות לציבור הבנה אמיתית של הסיטואציה. נאחל לעצמנו שנה עם פרשנות מאוזנת שרואה גם את היתרונות, גם את החסרונות, וגם את ההשלכות של כל החלטה.
2. במסגרת קטטות התקציב, קשה היה להתעלם מהמאבק סביב העלאת גיל הפרישה לנשים. ראשית, כי קשה להעריך עד כמה הנושא באמת בוער בעצמותיהם הפמיניסטיות של נציגי השמאל שנלחמו עליו וסחטו עוד כמה שקלים, ועד כמה הם רק רצו ליצור מצג של מאבק. שנית, כי ההתעקשות לתקוע מקלות בגלגלי עדכון גיל הפרישה לנשים היא ממש לא פמיניסטית.
למה, בעצם, להמשיך להפריד בין גיל הפרישה לגברים, שעומד על 67, לבין גיל הפרישה לנשים שנתקע על 62? הסיבה, לכאורה, היא הרצון לדאוג לנשים מוחלשות במקצועות שוחקים, שהשינוי יפגע להן בפנסיה.
אבל מהו מקצוע שוחק - פועלת, מורה, אחות? האם יכול להיות שעבור נשים מסוימות הוא שוחק, ועבור אחרות הוא דווקא מקור לגאווה ולפרנסה, וסיבה לקום בבוקר גם בגיל 63? בנוסף, קשה שלא לשאול: האם מקצוע הוא שוחק רק עבור נשים או גם עבור גברים, במידה ומחליטים שהוא שוחק בהגדרתו?
זה בסדר להחריג באופן כזה או אחר נשים מוחלשות, כמו אנשים מוחלשים בכלל. אבל ויכוחים שיוצאים מהנחה סמויה שכל הנשים הן חלשות יותר מכל הגברים מעצם מגדרן, ולכן צריך לדאוג להן לתנאים מיוחדים - רחוקים מלהיות שוויוניים, וגם לא באמת יוצרים שיח מעצים.
נכון שיש נשים מוחלשות ושחוקות שצריך לדאוג להן, אבל יש גם רבות שממש לא רוצות לסיים את חייהן המקצועיים בגיל הצעיר של 62, כי יש להן עוד הרבה מה לתרום. אין סיבה להתייחס לכל הנשים כחלשות או כמקשה אחת. זה לא נכון בעליל, ובסוף, התייחסות כזו לנשים בעיקר מקטינה אותן.
בז'אנר הפמיניסטי הזה בולטת בחריגותה שרת הפנים איילת שקד. חברות כנסת מהצד השמאלי של המפה הפוליטית נוטות לומר שהיא "לא באמת פמיניסטית". אבל פמיניזם, בסופו של דבר, הוא פרגמטי. הוא לא באמת קשור בעבותות לעמדה פוליטית שנוטה לשמאל.
נשים חזקות, מעשיות, שיודעות לעבוד בלי לראות בעיניים ולהשיג מטרות, הן ליבת הפמיניזם. דווקא בהיבט הזה, פמיניסטיות בדיבורים כמו מרב מיכאלי או תמר זנדברג יכולות ללמוד הרבה משקד.
היא כבר הביאה הישגים אמיתיים, מדידים, כמו מהפכה בתחום השופטים השמרנים, כשהייתה שרת המשפטים. גם אם מתנגדים לדעות שלה, קשה להתעלם מהעובדה שהיא הותירה חותם. מה יותר פמיניסטי מזה? נאחל לעצמנו הגדרה פחות פופוליסטית לפמיניזם בשנה הבאה.
3. מיודענו אורן חזן הוא הזוכה הגדול של העונה המי יודע כמה של "האח הגדול". כל מי שלא זכר שהפורמט הזה עוד קיים, זכה לקבל השבוע עדכון על הזכייה החשובה מכל כלי תקשורת שמכבד את עצמו. חלקם אף תהו - האם הזכייה תסלול את חזרתו של חזן לפוליטיקה?
לא נעים להגיד, אבל לא ממש התגעגענו. היה לנו קרקס מספיק מטורלל גם בלי חזן, ובאופן כללי עדיף שאת המדינה ינהיגו אנשים רציניים עם קבלות, לא ליצנים חובבי קהל.
גם יש משהו לא לגמרי עקבי (שלא לומר צבוע להחריד) בקידומו של חזן כדי למשוך צופים בשעת צפיית שיא, וסיקור זכייתו המרגשת בפורמט ריאליטי דהוי בדיוק מאותם מניעים. הרי בדיוק באותם ערוצים נוהגים לצקצק במהדורות החדשות, ולא להבין איך טיפוסים כאלה מגיעים להכרה ציבורית ומשתרבבים לנו לתוך ההנהגה.
האם כלי התקשורת המסורתיים יצליחו אי־פעם לראות את הקשר בין ההתנהלות שלהם לבין תרבות הפח הרוחשת בישראל, ולשנות משהו בעקבות התובנה הזו? אולי בשנה הבאה.