אחד מהתחביבים הפסיכים שלי הוא שימוש בקווי סיוע. אני מסביר לעצמי, לפני שאני מחייג, שבאמצעות הטמטום שטבוע בי אני מאמן את המוקדנים. זו לא אשמתם שהם נשלחו לקו הקדמי כי הבוסים שלהם, נבחרי הציבור, זו קולקציה של אפסים מלא־מלא.
אז לכבוד פתיחת שנה"ל תשפ"ב שבאה עלינו לטובה חנך משרד החינוך, מפלצת בתקציב של 67 מיליארד שקל, קו פתוח לסיוע ותמיכה רגשית. אני חולה על החלטורות האלה. משרד החינוך לא מסוגל לגייס אנשי מקצוע שמוציאים שם רע לחלטורה כמו יעל ודני, הפסיכו של חתונמי, כי אין להם כסף לשלם לפרטניורים כאלה. עובדה, חתונמי משלמת הרבה יותר.
אז מאוד שמחתי עם קבלת המסר על הקמת קו הסיוע. אתה פשוט מחייג 6552* שלוחה 5 בין השעות 20:00־06:30 ויכול לפטפט כל הדרך לבאר שבע. אני הרי ידוע כלוקה בוויסות רגשי.
אני: "שלום, בוקר טוב".
מוקדנית: "בוקר טוב, שמי סיוון, במה אוכל לעזור?".
אני: "אל תשאלי סיוון. שמי רון, אני אבא לתלמיד בכיתה ד'. אתמול נפתחה שנה"ל, ופתאום במהות הדז'ה־וו, חזרה לי המורה נחמה מכיתה ג' בבית הספר בורוכוב בגבעתיים. את איתי, סיוון?".
סיוון: "כן, בטח, כל הזמן. אני מקשיבה. היינו עם המורה נחמה".
אני: "יופי, רק בדקתי קשב. אוקצור, נחמה הזו הייתה מגיעה בצהריים אלינו הביתה כדי לדבר עם אמא שלי, כי היו לה תובנות בעניין החינוך שלי. אמא ישנה בין השעות 16:00־14:00, אבל זה לא מנע ממנה לצלצל בפעמון. היא הייתה ממש מטרד, אז נאלצתי לנתק את אחד מחוטי החשמל בפעמון, כדי לקטוע את המעגל החשמלי. אבל הפולישע־דריפקע הזו לא ויתרה, היא נקשה על הדלת. לא פתחתי לה, עד שעזבה. איזה טיפוס, אלוהים".
סיוון: "מתי זה היה, אדוני? כבר ביום הלימודים הראשון, היא באה אליך הביתה?".
אני: "לא, מה פתאום. בתשרי הייתי בסדר, אבל בחשוון היא כבר נמאסה עליי, והקפדתי לומר לה את זה".
סיוון: "אוקי, אני מקשיבה. איך זה הסתיים?".
אני: "זה ממש לא הסתיים. ניהלתי קרב הישרדות יומיומי. היא גם הייתה מטלפנת הביתה. אני הייתי אז זריזי־פאפא־ניקולאו, הוא היה בתקופתי שיאן העולם בקפיצה לגובה. אז נהגתי לזנק על הטלפון, ולענות לה שאמא לא בבית, אבל אני אומר לה להתקשר לכשתחזור הביתה".
סיוון: "אבל אמא כן הייתה בבית, נכון?".
אני: "ברור שהייתה. למה, לאן תלך? יש שני ילדים בבית. זה לא כמו היום שלתלמיד יש אפליקציה של גט טקסי והוא מטייל בקניונים, כי אמא שלו עובדת. אנחנו היינו חייבים לאכול ארוחת צהריים בשרית בבית. והיה לנו קשה, כי לא אהבתי בשר, והייתי משליך את החתיכות מבעד לחלון, כי החתולים חיכו למטה. אצלנו, שוב לא כמו היום, כל חתול שקל 25 ק"ג. הייתה רק בעיה קלה, כי כאשר אמא תפסה את העניין, היא מאוד כעסה ואמרה שלילדים בביאפרה שבאפריקה אין מה לאכול, ואני זורק אוכל. זה הותיר בי משקעים. אבל רק כאשר נסעתי לצלם סרט באפריקה הבנתי את החטא הבלתי נסלח שלי. וזה העמיק אצלי את הטראומה".
סיוון: "אני מבינה. ולא לקחו אותך לייעוץ, להבין למה אתה לא יכול לאכול בשר?".
אני: "עזבי, זה באמת סיפור ארוך. אמא החליטה שאני אנמי, שההמוגלובין שלי נמוך. אז במקביל לאכילת כבד עוף כמעט נא, גם חטפתי אולי 70 זריקות כבדון. כן, זו הייתה ממש התעללות. ואת חייבת להבין, בכיתה ג' שקלתי 50 ק"ג והגובה שלי היה כמעט 1.60 מ'. הייתי חתיכת יציקה של בנאדם. לא הייתה לי בעיה המטולוגית, רק אמא שלי החליטה. וייעוץ, את שואלת? לא היו שרלטן/נית שלא היינו אצלם. אני חושב שאז בימים האלה כבר פיתחתי סימפטומים של טורט. אבל תוסיפי לזה שהדנ"א של המשפחה דפוק קומפלט, אז היה מכלול של סימפטומים".
סיוון: "אני שומעת כאן הרבה מידע. מתי זה היה?".
אני: "אני לא יכול לומר לך את המועד המדויק, אבל לפני משהו כמו 55־54 שנים. כן, זה היה מזמן, אבל את רואה איך זה, אני עדיין חי עם הטראומה, כמו שנפתלי בנט מבקש שנחיה לצד המגיפה".
סיוון: "חחחח... רון, אני באמת אמפתית, אבל אנחנו מטפלים במה שקורה עכשיו, אתה מבין? יש המון הורים וילדים עם עומס רגשי, בגלל הקורונה".
אני: "נו, בטח, ברור. רק מהקשבה לכל המאכערים במערכת החינוך אתה חווה נסיגה במערכת החיסונית. אם תרשי, אני אסביר לך את ההבדל בין טיפשות לגאונות. 'טיפשות' שווה טעות שחוזרת, ומוצדקת. 'גאונות' היא כל פעם שאת עושה משהו מורכב, אבל בפשטות. הבנת, סיוון, את האתוס של מערכת החינוך?".
סיוון: "חחח... אתה מקסים באמת, אבל יש לי עומס של שיחות, תוכל להתקשר יותר מאוחר?".
אני: "יש לי עוד 30 ק"מ לבאר שבע, הישארי עמנו".
סיוון: "מי זה עמנו? אתה לא לבד?".
אני: "לבד, בטח לבד. עמנו זה אני והטראומות. תקשיבי שנייה־דקה, כמו שאומר הרמח"ל ההגר"א הקדוש, דוביד אמסלם. רוב מוחלט באנושות מתייחס למערכת החינוך כאל סטאלג, או שירות בייבי־סיטינג, זול יחסית, כי לא משלמים 60 שקל לשעה לילדה הורמונלית ומחוצ'קנת שתריב עם החבר שלה בטלפון, בעוד הילד שלך מתפעל אייפד וטלפון סלולרי במיטה, גם בשעה 23:00 בלילה. ילדים חווים טראומות שמעצבות את חייהם כבגירים. אני משוכנע בזה".
סיוון: "רון, אני חולקת עליך. אבל באמת שיש לי עומס עצום כאן".
אני: "שנייה־דקה. קחי את רן ארז, יו"ר ארגון המורים ב־25 השנים האחרונות. הרומני הזה עם המבטא של פליט מטימישוארה, כבר בן 79, שיהיה בריא וחזק עד 120 שנה. מה זה זה? מה זה ג'וב לכל החיים? כל מנהל ומורה במערכת החינוך נזרקים צ'ורטי־ווז־נעייט בגיל 67 שנים. איך הרומיינר הזה שורד? זה לא טראומטי?".
סיוון: "רון, הוא נבחר. למורים הוא טוב. אני מבקשת לסיים את השיחה".
אני: "הוא אולי טוב לכפרות, להורי התלמידים בחינוך העל־יסודי הוא מפגע קשה. אי אפשר להיפטר ממנו, וכל הלבלרים במשרד שלכם פוחדים ממנו ומיפה בן דוד. הבן שלי בן 9. יש לו עוד עשר שנות מאסר אצלכם, ואין הפחתה של שליש על התנהגות טובה. זה לא שהבן שלי צדיק בהתנהגות, אבל אין לו אופק לחופש, או שחרור על תנאי. חודש אחרי תאריך השחרור מכם הוא חייב להתגייס לצה"ל, ולשרת את קולקציית האפסים שתשב אז בממשלה, וזה אסון מנקודת המבט שלי. כי הוא גדל ומפנים שאתם כמו בצפון קוריאה, אתם מעצבים מודל שישמח למות בעד ארצנו.
"סיוון, שום ילד לא רוצה למות. אני רוצה שהוא יהיה חרדי בכיתה י"ב. אני רוצה שהוא יהיה כמו הילדים של מוישה גפני, יקוב ליצמן ואריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד. אני רוצה שהוא ישרת בצבא התורה. שם לא יורים, אין נשק אישי, רק מתנדנדים על הסטנדר בישיבה. בהמשך הוא יחזור בשאלה, יתגייס לשלב ב', ישרת חצי שנה ברוטו, ותם הטקס. הבנת?".
סיוון: "אני כבר הבנתי הכל. עוד לא הגעת ליעד? לפני 20 דקות אמרת לי 30 ק"מ".
אני: "צדקת, את ממש צודקת. אבל משאית פרקה מטען על הכביש. בעין בלתי מזוינת, אני מזהה שהנהג בן 17 גגגגגג, ויש כאן ימבה משטרותים על הכביש, שאין להם מושג מה לעשות. הנהג אולי בדואי, שמצויד בצילום רישיון של אחיו, בן דודו, בן של גיסו, אחיין של הבן דוד של אבא שלו. את יודעת איך זה אצלם, ארבעה חבר'ה הוציאו רישיון נהיגה, אבל כל השבט נוהג. בשביל מה הם צריכים להוציא רישיון ד' מעל 15 טון? אפשר לצלם בטלפון, זה יותר עדיף".
סיוון: "אתה לא באמת מצפה שאני אמשיך בשיחה, כי יש פקק תנועה. אני חייבת להתקדם".
אני: "אל תדאגי, סיוון. בכאוס, אני פורח. אני כבר יורד לשוליים כדי להמשיך ללהבים. את שומעת את השוטרים, כמו ישיבת הקיבינימט של הקורונה. לכל אחד יש מה לומר, אבל תכלס, עוד לא עשו כלום. תהיי איתי, אני במצוקה זמנית, חשוב לי שתישארי על הקו".
סיוון: "אוקיי, חמש דקות, לא יותר, אני באמת מבקשת".
אני: "סגור. תגידי, מה דעתך שיתחילו ללמד תלמידים את הוראות הפתיחה באש כאשר הם מוקפים במחבלים חמושים, כבר בכיתה י"א? הרי הצבא של אביב כוכבי זה פארטייה. איך מח"ט הצפונית קודם להיות מח"ט צנחנים והבטיח לעצמו פנסיה נאה של 18 אלף שקל מינימום בעוד שנתיים לכל החיים, אחרי שניהל את התקרית בעזה ברמה של טירון בשבוע הראשון לשירותו בצה"ל? אתם חייבים ללמד את הנוער שכל אחד ידאג לעצמו. אין יותר את הטמטום הזה שכל ישראל ערבים זה לזה. הם מוקפים בכסילים שחלקם עם דרגות שחושבים רק על קידומם האישי, אז למה שהילדים שלנו לא ידאגו רק לעצמם? את יודעת שבעוד שני עשורים לא יהיו מספיק מלש"בים חילונים, ומבין אלה שיתגייסו, לפחות 30% ירצו להיות בהייטק בצה"ל. אתם חושבים על זה במשרד של החינוך?".
סיוון: "הגעת כבר ליעד?".
אני: "עוד רמזור אחד ואני משחרר אותך".
סיוון: "אני לא אמתין. שיהיה לך יום קסום".
אני: "תודה לך. אתקשר לשלוחה 5 בעוד כ־40 דקות".
סיוון: "אני כבר לא אהיה כאן".
אני: "חבל, אבל אמצא מוקדנית אחרת או מוקדן, להעביר את הזמן. עוד שאלה אחת ודי. את נשואה?".
סיוון: "חחח... לא, עוד לא".
אני: "סבבה. תפסי לך איזה טומטום לכמה שנים, ותני לו שפיץ. רק שלא תגיעי לחתונמי, בסדר?".
סיוון: "חחח... אני קולטת שהתוכנית הזו גרמה לך לעוד טראומה".
אני: "לא, אני חולה על הטמטום האנושי. שאי ברכה, הגעתי. תודה לך".
סיוון: "תודה לך, ביי".
# # #
כעבור שעה בדרום כבר הייתי בדרכי חזרה לישראל. התחמשתי בשני בקבוקי סודה בתחנת הדלק, ויאללה "בנצור, סע", כמו שאמר מוטה גור לנהג שלו במלחמת ששת הימים בכניסה לעיר העתיקה. ברדיו קשקשו כל מיני מאכערים ביביסטים על הממשלה הרעועה של נפתלי בנט, וחלמו בקול על היום שישובו לשלטון. אין כמו חלום בלהות, לפתח עליו אג'נדה.
המאכערים טוענים שהכל פוליטי. אולי. הם טוענים שהמספרים של החיוביים לקורונה אינם אמיתיים, וכוללים את האלמנט של הינדוס תודעה. מה שאני זוכר מקולקציית האפסים בהנהגת ביבי זה חיסיון גורף ל־30 שנה, על כל הפרוטוקולים של קיבינימט הקורונה. למאכערים הביביסטים אין זיכרון לטווח קצר, הם שכחו את החיסיון הזה. וממשלת הריפוי והשינוי היא באמת אוסף כאוטי של טיפוסים שרוצים למשול אבל לא יודעים איך. ניחמתי את עצמי במציאות שלפיה אף אחד מהאוסף האקלקטי הזה עוד לא נסע לחופשה בהוואי במימון של עד מדינה במשפטו הפלילי. וגם לא לקח לחופשה ילד בן 30, שיש לו מיליון שקל בחשבון עובר ושב, ועוד בלי עבודה קבועה.
איני יודע איך עובדת שיטת ה־PCR. אני כן יודע שזו שערורייה. לקחתי את הצדיק לבדיקה, כתנאי לכניסתו להיכל שלמה למופע של יוטיוברים. נרשמנו, המתנו בתור, אבל אחרי שלוש דקות קיבלתי מסרון שתוצאת הבדיקה – שהוא טרם נבדק בה, ולא נלקחו דגימות – נמצאה שלילית. זה יכול לקרות רק בכתריאליבק'ה.
"בוא, גיאצ'ו, סיימנו כאן", אמרתי לצדיק. "אבל עוד לא בדקו אותי, אבא. לא ייתנו לי להיכנס למופע". הרגעתי אותו, כשעניתי לו: "אל תדאג, הכל בסדר, אין לך קורונה, ואמא תיקח אותך. קיבלתי תשובה שאתה שלילי".
הוא היה סקפטי. "איך קיבלת, אבא, אם לא בדקו אותי?".
"תפסיק לדאוג, לאבא יש קשרים. אתה בסדר".
"אבא, אז עכשיו אני רוצה שתמיד אתה תיקח אותי לבדיקות כאלה, כי עם אמא זה לוקח הרבה זמן, אותך מכירים וזה מהר מאוד. בסדר?".
הודעתי לו שזה התפקיד של אמא, אני תמיד עסוק, אבל אם יהיה לי זמן, אני אקח אותו. כאב לי להסביר לו את האמת המרה בגילו, שהמדינ'ע שלו מוציאה שם רע לחלטורה בעצם קיומה, וכל יום כאן זה נס קיומי.
# # #
תהליך הפוליטיזציה שאופף את מותו הטרגי של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי הי"ד, הוא איום ונורא. אומנם הרבה כיפות מעורבים בניצול הציני של האבל העצום של משפחתו, כי פתאום הם מתעלמים מסוגיית ביזוי כבוד המת. הכל כשר בפוליטיקה דרעק, ומה שלא כשר, יוכשר בצום גדליה ובצום יום הכיפורים. אולי, כי אלוהים הרי רואה הכל, נכון?
טיפוסים כמו דיירי אגם הדרעק, סמוצ'קנע ואיתמר בן גביר - הראשון שירת חצי שירות צבאי כע' פקידה בקריה בת"א, השני לא חויל בגלל היותו כהניסט - מסיתים את הציבור שלהם נגד ממשלת הריפוי והשינוי, ודוחפים למלחמת גוג ומגוג בעזה. עליהם הרי לא יירו, אז מה אכפת להם? לכל היותר יהיו עוד לוויות צבאיות, שבהן יימצאו מי שאולי יסיתו לרצח ראש ממשלה מכהן. הימין הפסיכי כבר עבר את שלב איבוד הבתולים בחיסול ראש ממשלה. אחרי הפעם הראשונה זה כבר הרבה יותר קל. הרבנים אותם רבנים, אגם הדרעק קיצוני יותר, התשתית כבר קיימת.
עד חודש אוגוסט נהרגו 23,931 חיילים במערכות ישראל. למעט מקרים ספורים ומפורסמים, הנשיא וראש הממשלה לא התקשרו למשפחה האבלה. והיו לא מעט טרגדיות, כתוצאה מכשלים פיקודיים, רשלנות פושעת של מפקדים בשטח, ועוד סיבות. מותו של בראל הי"ד הוא בקטגוריה של רשלנות וכשל פיקודי חמור בניהול המערכה.
אבל היחס למוות בחברה הישראלית הוא מזעזע לפי כל קנה מידה. 34,549 מקרי מוות במדינה היו כתוצאה מתאונות דרכים. בכל שנה נקבעים כאן שיאים, סביב 340 ויותר קורבנות. שום נבחר ציבור לא מתייחס לעניין, אין בזה רווח פוליטי. 23 מקרי מוות כתוצאה מתאונות עבודה היו במחצית הראשונה של 2021. אבל הרוב המוחלט של הקורבנות הם עובדים זרים או ערבים ישראלים. בשביל אגם הדרעק שלנו זה פארש, הם לא מתעסקים בזוטות שהן לא מהבייס.
הם מביעים עמדה בטיפשורת רק כאשר אפשר לצבור לייקים או דקות שידור ברדיו ובטלוויזיה. כל השאר לא מעניין אותם, בטח לא תאונות דרכים ועבודה. הלו, מתים הרי לא מצביעים, שכחתם?
כך נראית כתריאליבק'ה בימים האחרונים של תשפ"א. וכולנו הרי משוכנעים שתשפ"ב תהיה גרועה הרבה יותר.
האמת שזה בדוק.