המאמץ לשמור על השקט בגדה ובעזה הקרין על בתי הסוהר, שהפכו לחממה מוזנחת ועצמאית

הכי קל זה להתנפל על שירות בתי הסוהר, הארגון הביטחוני המוזנח והחלש בישראל. ברור שהאחריות הישירה למחדל המהדהד שאפשר לשישה אסירים ביטחוניים מסוכנים ביותר לברוח מהכלא השמור בישראל מונחת לפתחו של שב"ס.

ולכן, עם כל הצער שבדבר ובלי קשר לאחריות ישירה כזו או אחרת, נציבת שירות בתי הסוהר רב־גונדר קטי פרי לא יכולה להמשיך בתפקידה אפילו דקה אחת נוספת.אלא שהבעיה אסטרטגית וגדולה בהרבה משירות בתי הסוהר. בעיה היסטורית של הזנחה, של כניעה, של מדיניות טאטוא האסירים מתחת לשטיח והתמכרות לשקט.

זה לא השב"ס, זו מערכת הביטחון כולה ובעקבותיה הדרג המדיני. בכל מקרה, לו אני השר לביטחון הפנים עמר בר־לב, שקולו היה חייב להישמע אתמול בצאת החג, אני קורא לר', זה שלא נבחר עכשיו לתפקיד ראש השב"כ, ומטיל עליו את תפקיד נציב שירות בתי הסוהר. 

עוד קודם, אני סוגר עם ראש הממשלה בנט ושר האוצר ליברמן על תוספת תקציבית משמעותית מאוד (לפחות מיליארד שקל בשנה לארבע שנים) ומורה ל־ר' דבר פשוט: אתה מקבל עכשיו את השב"ס לארבע שנים כדי להפוך אותו לשב"כ. בכל המישורים: כוח אדם, מודיעין, מוסר עבודה, אמינות דיווח, הכשרות, מקצועיות, אחריות, רצינות.

הכתובת הזו הייתה על הקיר, מרוחה באותיות אדומות כדם. לפני יותר מעשר שנים פרסמתי ב"מעריב" כותרת ראשית ובה חשיפה של תנאי הקייטנה 5 כוכבים של האסירים הביטחוניים שבבתי הכלא בישראל. ערוצי טלוויזיה ללא הגבלה, מטבח נפרד, אספקה עשירה ומפנקת, בישול עצמאי, מותגים, תארים אקדמיים, טלפונים סלולריים מוברחים, מה לא. מאז ועד היום לא השתנה כמעט דבר.

שב"ס הוא ארגון מוזנח, בשולי הדרך. הקידום מבוסס, בדרך כלל, על קשרים, חנופה וקרבה לצלחת. אין היררכיה מסודרת, אין הכשרות ראויות, יש לא מעט קליקות ואינטריגות. לדוגמה: קצין המודיעין הראשי של שב"ס עד לא מזמן, תת־גונדר ד"ר יובל ביטון, הוא בכלל לא איש מודיעין במקור. הוא רופא שיניים. 

אגב, הוא זה שהציל את חייו של יחיא סנוואר, כשטיפל בו בתוך כותלי הכלא (זה לא ייאמר לגנותו, גם אסירים ביטחוניים זכאים לטיפול רפואי). תפקידים בכירים מוענקים שם על פי קרבה, לפעמים פוליטית, לפעמים אישית, לממנה כזה או אחר. ככה בדיוק זה נראה.

מצד שני, להפיל עכשיו את האחריות למחדל על שב"ס זה לברוח מאחריות. היא רובצת לפתחו של הדרג המדיני, שנכנע פעם אחר פעם לאזהרות הדרג הביטחוני/צבאי של צה"ל והשב"כ: בכל פעם שפרצה שביתה בכלא, היו באים השב"כניקים וקציני המודיעין של הצבא ומפחידים את ראש הממשלה נתניהו ואת הקבינט שכדאי להרגיע את בתי הכלא, שלא "ידליקו את השטח". המאמץ לשמור על השקט בגדה ובעזה הקרין על בתי הסוהר, שהפכו לחממה מוזנחת ועצמאית. 

אם תרצו, זה בדיוק הסיפור של רצועת עזה עצמה: הרצון לא לגרום לפיצוץ לאורך 15 השנים האחרונות הגדיל את חמאס למה שהוא היום. ההתמכרות לשקט, אי־היכולת לשלם מחיר מסויים עכשיו כדי לפתור בעיה אסטרטגית שתעלה הרבה יותר אחר כך, הוא שגידל לנו את המפלצת על הגדר של אשקלון.

בואו ניקח לדוגמה את גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים עד 2019. כשהוא הבין את גודל ההזנחה, הוא השקיע את כל מרצו ויכולתו במטרה לשנות את המצב. הוא אפילו הקים ועדה בראשותם של גונדר וניצב לשעבר, כדי לקבל לגיטימציה למספר צעדים הכרחיים, כולל הפסקת הפקרות הטלפונים הניידים וביטול ההפרדה בין הארגונים בתאי הכלא.