הממשלה המשונה בדרך הנכונה, אבל בקרוב היא תעמוד למבחן הגדול ביותר שלה

ראש השנה, יהודית או אזרחית, הוא תאריך קולב לסיכומי תכלה שנה או תחל שנה. קצת בעייתי "לסכם" התנהלות של יצור פוליטי מרובה זרועות וראשים כעבור כשלושה חודשים. אלא שעל פי ההתנהלות עד כה ניתן לומר שבדרכה המשונה, הממשלה הזו בדרך הנכונה.

במקום המופעים הניחרים ומיוזעים, שנעים על הספקטרום שבין תוקפנות, צביעות והתחסדות, של ממשלת נתניהו - יש דיווחים מהשטח וסימנים מעודדים של ניקוי אורוות. בשבוע שעבר הדיח ראש הממשלה נפתלי בנט ביביסטית מהוועדה למינוי בכירים, השר לביטחון הפנים מנע מינוי קצין בעייתי, שר המשפטים מעביר חוק אנטי־ביבי, והכיוון נראה מבטיח. הבעיה היא מדיניות החוץ והביטחון.

לכאורה הכל נדחה, למעשה הכל זורם, כמו שאמר הפילוסוף היווני הרקליטוס. אפילו ממשלה שבורחת מבשורה חייבת להחליט אם לטבוע או לזרום. בשלב זה ממשלת בנט שומרת על קווי התיחום של הממשלה הקודמת בנושאי הליבה, שהם הרצועה, הגדה, לבנון, סוריה ואיראן. לשמר את איראן כאויב קיומי זה קל, זה רחוק, זה תיאורטי וזה פטריוטי. ההצלחה של בנימין נתניהו לקבע את איראן בתודעה הקולקטיבית של הציבור בישראל כדמון האולטימטיבי היא הצלחה מכעיסה, וממשלת בנט מנגנת על המיתר הזה.

המבחן של בנט יהיה בוועידת המנהיגים באו"ם. להבנתי הדלה הוא לא יחרוג מהקו. אבל אם ידגיש - כמו נתניהו - שאנחנו וארה"ב הולכים יד ביד, דיינו. בהתחשב בעובדה שארה"ב של דונלד טראמפ וארה"ב של ג'ו ביידן הן לא אותה ארה"ב בהקשר האיראני - האמירה הזו אמורה להספיק.

אין לי מושג מה בנט חושב ועד כמה הוא קשוב להערכת אמ"ן שאיראן לא כצעקתה והצהרותיו הן רק חומרי טשטוש לבייס שלו. להבדיל מאיראן, החיכוך עם לבנון וסוריה הוא מקומי, ואף אחד מהצדדים לא מעוניין להרחיב אותו. פה ושם תקרית זניחה, ניסוי כלים מצדנו ומצדם, אבל השקט יישמר באמצעות מנגנון מאזן האימה. לכל הצדדים ברור כי "ניצחון" בסיבוב מלחמתי רחב יותר לא שווה את הנזק והקורבנות.

בעזה הסיפור שונה. בעזה ובגדה ניתן להתמודד מקומית במחיר הרס והרג פנים־ישראליים סבירים יחסית (בתנאי שמישהו לא ישתגע ויגרור אותנו לכיבוש הרצועה ולכניסה לערים בגדה), הבעיה היא שגם בעזה וגם בגדה יש טפטוף קבוע של דם פלסטיני וישראלי. הטפטוף, מטריד ומכעיס ככל שיהיה, הוא לא סיבה למלחמה או לשלום. הטפטוף גם לא אמור לגרום לשינוי פנים־פוליטי דרמטי, בדומה למפל הדם במלחמת יום כיפור שגרם לחתימת הסכם השלום עם מצרים. שיווק אגרסיבי של "שקט" אחרי אינתיפאדות בגדה ומבצעים בעזה (שכביכול הושג בזכות "ניצחוננו") משקיט את התביעה ואת הצורך בשינוי מדיני, ובינתיים מנציחה שגרת הדימום האטי והקבוע את הסכסוך ה"בלתי פתיר".

אלא שהטפטוף הזה הוא לא מכת טבע. הוא מדיניות מכוונת של ממשלת רקדני הדם של נתניהו, שהפכו כל טיפת דם למאגר דליק נגד האויב הנורא הקם עלינו לכלותנו. בשנה החדשה אמורה ועשויה ממשלת השינוי להתחיל לזוז לכיוון הנכון, וכאן יש סיכוי לשינוי. כשבנט אמר "לא יהיה הסדר מדיני עם הפלסטינים", הוא כאמור קרץ לבייס שלו, והאמת היא שאף אחד לא מתכוון להיכנס לשדה המוקשים הזה. מה שנדרש הוא צעדים קטנים, בלתי נראים (שהבייס לא יברח) כדי להגיע לשלב שממנו ניתן לדלג לשלב הבא, גם הוא לכאורה בלתי מזיק: לשדרג עוד קצת את ההקלות לעזה, לחזק את אבו מאזן, ובעיקר לתאם, לתאם, לתאם. עם ארה"ב.