תודה מיוחדת לנתניהו: לו ניסוי "ממשלת השינוי" יפתיע ויצליח – כולנו נרוויח

בערב ראש השנה הופצה ברשתות החברתיות תמונה קבוצתית של שבע נשים מוכרות, מחייכות יחדיו, בסוג של סלפי. נדרשה שנייה כדי להבין שאלו שבע מתשע השרות שמכהנות בממשלה הנוכחית. ועדיין היה קשה לעכל כי המסר שמשדרות שבע המחייכות הוא של חזית אחת, של מי שנמצאות במערכה משותפת.

ויותר מזה, נכון לרגע הצילום, נראה שנוח להן יחדיו. זוהי תמצית הלא ייאמן, כי בראש השנה שעבר ובכל אלו שלפניו לא היינו מעלים על דעתנו ממשלה שמחייכות בה יחדיו איילת שקד ומרב מיכאלי, יפעת שאשא ביטון ותמר זנדברג. שלא לדבר על הנשים שמאחוריהן בקואליציה, כמו גבי לסקי ממרצ ואימאן ח'טיב־יאסין, הח"כית החדשה מרע"ם, שנשמעות להוראות עידית סילמן - הדתייה מסיעת ימינה.

הנשים המחייכות, כידוע, שותפות בניסוי חברתי־תרבותי־אידיאולוגי־פוליטי חסר תקדים. ניסוי יומרני שהחיוכים המשותפים ואפילו ההישגים שכבר נרשמו, עדיין לא מבטיחים את הצלחתו. כי הפערים שיש ביניהן בלתי ניתנים לגישור. נדרשת נוסחה שמעולם לא נמצאה במדינת ישראל כדי להצליח, לקדם יחדיו רק את מה שמשותף.

המחלוקות הקיצוניות במיוחד הן בין גורמים ציוניים ולא ציוניים שנמצאים היום יחדיו בקואליציה, כמו רע"ם, חלק ממרצ ושולי מפלגת העבודה. אבל הפילוג היסודי שכן מתגשר כאן מתחיל עוד בימי דוד בן־גוריון וזאב ז'בוטינסקי, בואכה מנחם בגין. זהו קרע יסודי בתוך הציונות שבן־גוריון הגדיר נחרצות "בלי חרות ומק"י".

אומנם בעתות מצוקה פוליטיות התחברו להן ממשלות שיש בהן גרעין מהמחנה השני, אבל השסע היסודי המשיך לפלג את האומה לשני מחנות מדומיינים, שכונו "ימין" ו"שמאל". ובד בבד, בגלל העוינות בין המחנות הוא המשיך ליצור קואליציות אוטומטיות לא בהכרח הגיוניות, כמו הליברלים מהליכוד יחד עם החרדים, אל מול אנשי הביטחון של העבודה עם הערבים.

לגבי מרבית השרות בממשלה, החיבור הנוכחי הוא מובן מאליו ומתקן עוול היסטורי שחוללנו לעצמנו. עוול שפילג את התנועה הציונית הקלאסית בוויכוח חסר היתכנות ושחר בנוגע לפלסטינים ולסורים. אני עצמי חשתי את הקריעה הזו מאז נערותי, כאשר חלק ניכר מהחברים שלי, ביניהם מי שהיו איתי בצבא ובמלחמת לבנון, נמצאו במחנות פוליטיים יריבים. אותו הדבר לגבי רבים מהקולגות, מהחברים ומהמכרים, אף שאנחנו חולקים אותו עולם של ערכים ועניין, תרבות ותפיסת עולם. תמיד המחלוקת המדומיינת לגבי פתרונות פוליטיים בעניין הפלסטינים וענייני החוץ הובילה אותנו להצביע לשני מחנות מעומתים. מחנות שכל אחד מהם חבר לגורמים הרחוקים מההוויה המשותפת שלנו מרחק רב.

כך, רוב השרות שמחייכות בתמונה ממחישות עד כמה זה טבעי ונכון לחלוק מחנה אחד, מחנה ציוני חילוני/דתי, פטריוטי ורחב אופקים. כי מרבית המחייכות קרובות זו לזו בתפיסת העולם הכללית שלהן, יותר מאשר למשל, לחברות הכנסת הלא קיימות של המפלגות החרדיות. מה שסייע מאוד ליכולת לחבר בין שני המחנות ההיסטוריים נובע מהתעמעמות המחלוקת הבוערת המרכזית, בהקשר הפלסטיני. רק שההתעמעמות הזו אינה נכונה לגבי מי שנמצא על הגדר הציונית או מעבר לה – חברי כנסת ערבים שהצטרפו לקואליציה וכמה מחברי הכנסת היהודים.

וכאן נכנס הגורם שיצר את המפץ הבלתי ייאמן הזה, מי שפעם כונה "קוסם". בנימין נתניהו. השנה יצא לו תחת השרביט קסם הפוך, ודווקא ההתנהלות שלו בשנים האחרונות הבהירה לשרות המחייכות שהן חייבות לעמוד ביחד. שבסיס הערכים וההסכמות שביניהן הפוך מהדרך שבה הוביל הקוסם. לכן, אגב, בנימין נתניהו הוא בהפוך על הפוך איש השנה האמיתי.

למגינת הלב, הקוסם הזה הצליח, בשנה האחרונה, לרסק את מחנה הימין ולמנוע ממנו את השלטון. אבל בד בבד הוא גרם לניסוי חברתי־תרבותי־פוליטי חסר תקדים – הקואליציה הנוכחית. קואליציה שהיא לא רק מעשה אלכימיה פוליטי, אלא גם צירוף חברתי מרתק.

ממש לא בטוח שהאלכימיה הזו תצליח, אבל אם כן – ההצלחה תרסק את כל הקיבעונות המחשבתיים שלנו. היא תוכיח שהמדינה הציונית חזקה עד כדי הכלה וחיבור של ניגודים יסודיים ורבי־עוצמהבערב ראש השנה הופצה ברשתות החברתיות תמונה קבוצתית של שבע נשים מוכרות, מחייכות יחדיו, בסוג של סלפי. נדרשה שנייה כדי להבין שאלו שבע מתשע השרות שמכהנות בממשלה הנוכחית. ועדיין היה קשה לעכל כי המסר שמשדרות שבע המחייכות הוא של חזית אחת, של מי שנמצאות במערכה משותפת.

ויותר מזה, נכון לרגע הצילום, נראה שנוח להן יחדיו. זוהי תמצית הלא ייאמן, כי בראש השנה שעבר ובכל אלו שלפניו לא היינו מעלים על דעתנו ממשלה שמחייכות בה יחדיו איילת שקד ומרב מיכאלי, יפעת שאשא ביטון ותמר זנדברג. שלא לדבר על הנשים שמאחוריהן בקואליציה, כמו גבי לסקי ממרצ ואימאן ח'טיב־יאסין, הח"כית החדשה מרע"ם, שנשמעות להוראות עידית סילמן - הדתייה מסיעת ימינה.

הנשים המחייכות, כידוע, שותפות בניסוי חברתי־תרבותי־אידיאולוגי־פוליטי חסר תקדים. ניסוי יומרני שהחיוכים המשותפים ואפילו ההישגים שכבר נרשמו, עדיין לא מבטיחים את הצלחתו. כי הפערים שיש ביניהן בלתי ניתנים לגישור. נדרשת נוסחה שמעולם לא נמצאה במדינת ישראל כדי להצליח, לקדם יחדיו רק את מה שמשותף.
המחלוקות הקיצוניות במיוחד הן בין גורמים ציוניים ולא ציוניים שנמצאים היום יחדיו בקואליציה, כמו רע"ם, חלק ממרצ ושולי מפלגת העבודה. אבל הפילוג היסודי שכן מתגשר כאן מתחיל עוד בימי דוד בן־גוריון וזאב ז'בוטינסקי, בואכה מנחם בגין. זהו קרע יסודי בתוך הציונות שבן־גוריון הגדיר נחרצות "בלי חרות ומק"י".

אומנם בעתות מצוקה פוליטיות התחברו להן ממשלות שיש בהן גרעין מהמחנה השני, אבל השסע היסודי המשיך לפלג את האומה לשני מחנות מדומיינים, שכונו "ימין" ו"שמאל". ובד בבד, בגלל העוינות בין המחנות הוא המשיך ליצור קואליציות אוטומטיות לא בהכרח הגיוניות, כמו הליברלים מהליכוד יחד עם החרדים, אל מול אנשי הביטחון של העבודה עם הערבים.

לגבי מרבית השרות בממשלה, החיבור הנוכחי הוא מובן מאליו ומתקן עוול היסטורי שחוללנו לעצמנו. עוול שפילג את התנועה הציונית הקלאסית בוויכוח חסר היתכנות ושחר בנוגע לפלסטינים ולסורים. אני עצמי חשתי את הקריעה הזו מאז נערותי, כאשר חלק ניכר מהחברים שלי, ביניהם מי שהיו איתי בצבא ובמלחמת לבנון, נמצאו במחנות פוליטיים יריבים. אותו הדבר לגבי רבים מהקולגות, מהחברים ומהמכרים, אף שאנחנו חולקים אותו עולם של ערכים ועניין, תרבות ותפיסת עולם. תמיד המחלוקת המדומיינת לגבי פתרונות פוליטיים בעניין הפלסטינים וענייני החוץ הובילה אותנו להצביע לשני מחנות מעומתים. מחנות שכל אחד מהם חבר לגורמים הרחוקים מההוויה המשותפת שלנו מרחק רב.

כך, רוב השרות שמחייכות בתמונה ממחישות עד כמה זה טבעי ונכון לחלוק מחנה אחד, מחנה ציוני חילוני/דתי, פטריוטי ורחב אופקים. כי מרבית המחייכות קרובות זו לזו בתפיסת העולם הכללית שלהן, יותר מאשר למשל, לחברות הכנסת הלא קיימות של המפלגות החרדיות.

מה שסייע מאוד ליכולת לחבר בין שני המחנות ההיסטוריים נובע מהתעמעמות המחלוקת הבוערת המרכזית, בהקשר הפלסטיני. רק שההתעמעמות הזו אינה נכונה לגבי מי שנמצא על הגדר הציונית או מעבר לה – חברי כנסת ערבים שהצטרפו לקואליציה וכמה מחברי הכנסת היהודים.

וכאן נכנס הגורם שיצר את המפץ הבלתי ייאמן הזה, מי שפעם כונה "קוסם". בנימין נתניהו. השנה יצא לו תחת השרביט קסם הפוך, ודווקא ההתנהלות שלו בשנים האחרונות הבהירה לשרות המחייכות שהן חייבות לעמוד ביחד. שבסיס הערכים וההסכמות שביניהן הפוך מהדרך שבה הוביל הקוסם. לכן, אגב, בנימין נתניהו הוא בהפוך על הפוך איש השנה האמיתי.

למגינת הלב, הקוסם הזה הצליח, בשנה האחרונה, לרסק את מחנה הימין ולמנוע ממנו את השלטון. אבל בד בבד הוא גרם לניסוי חברתי־תרבותי־פוליטי חסר תקדים – הקואליציה הנוכחית. קואליציה שהיא לא רק מעשה אלכימיה פוליטי, אלא גם צירוף חברתי מרתק. ממש לא בטוח שהאלכימיה הזו תצליח, אבל אם כן – ההצלחה תרסק את כל הקיבעונות המחשבתיים שלנו. היא תוכיח שהמדינה הציונית חזקה עד כדי הכלה וחיבור של ניגודים יסודיים ורבי־עוצמה.

כי לא ברור מה יותר בעייתי, להושיב את איילת שקד עם חברי המפלגה האסלאמית, או לחבר בין עטויות הרעלות המוסלמיות עם הפרוגרסיבים הקיצוניים של מרצ. שלא לדבר על הכפפת מוסי רז וגבי לסקי לראש ממשלה שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע. ואגב, גם השותפות בין אביר קארה ויתר אנשי השוק החופשי בממשלה עם הסוציאליסטים של העבודה ומרצ היא לא פחות מהפיכת העקוב למישור. זהו האתגר האמיתי לשנה החדשה.


שורש המחדלים