לכאורה היינו אמורים להיות מאושרים. "סיינפלד" מגיעה לנטפליקס בעוד שבועיים (1 באוקטובר) ומעכשיו חברים, "פרנדס" אאוט - "סיינפלד" אין. שתי סדרות שנות ה־90 שניסחו כל אחת בתורה ובכישרון של כותביה ושחקניה את ההומור מחדש.
"סיינפלד" היא התנ"ך של ההומור. צריך להודות על כך שחיינו בדור שבו יצרו ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד את המוצר הקריסטלי המושלם הזה. כמו הגשש החיוור הישראלים, וודי אלן הניו יורקי, דז'יגאן ושומאכר הפולנים, "המלון של פולטי" האנגלי, ג'רי לואיס האמריקאי וחנוך לוין התל אביבי. האנשים הכי מוכשרים בעולם שידעו לפרק את החיים הקטנים שלנו לתובנות ענקיות.
"סיינפלד" היא יותר ממצחיקה. זו תפיסת עולם שמאמינה שהכל מתחיל ונגמר בכלום, בתוך סדרה על הכל. על מציאת פגמים בבן או בת הזוג במערכת יחסים. על הרצון של גבר שאשתו תמות, על חוסר האמונה של אדם בעצמו, שמגיע לעבודה אף על פי שיודע שהוא מיותר, על עייפות מרעיונות גדולים, על ניהיליזם ופוסט־מודרניזם, על הסתפקות של האדם בישיבה עם חברים לקפה, חברים שאותם הוא שונא שנאה יוקדת, כמובן. ואין שום דבר מעבר לזה בעולם.
לא רק ש"סיינפלד" נתנה לנו הרשאה להיות מיזנתרופים, היא הוכיחה שזה גם די מצחיק. אני צפיתי בסדרה כילד, וחשבתי שלראשונה מישהו רואה אותי. יהיה מרתק לראות את המילניאלז צופים בה. "דור הזד", "דור האלפא" או "דור הטיקטוק" (כמה שמות יש להם?) שמחליף כל עשר שניות קטע וידיאו שמרתק/מעציב/קורע/מצחיק ובעיקר מרגש אותם - כי הכל כל כך מרגש אותם כל הזמן. פתאום הם יצטרכו להתעמק בפרק של 25 דקות, עם שלוש או ארבע עלילות מסורגות שמתחברות לכדי פאנץ', שכולם צפו שיגיע, ובכל זאת הוא מפתיע.
סיינפלד היא סינרגיה מופתית של ארבע דמויות, שהן ארבעה צדדים של כל אחד מאיתנו. כולנו קצת נוירוטים כמו איליין, מסודרים אך ציניים כמו ג'רי, קמצנים וקטנוניים כמו ג'ורג' ופסיכים ומופרעים כמו קריימר. ובסוף רק רוצים שלווה עכשיו!, כמו השאיפה הקיומית של פרנק קונסטנזה, אללה ירחמו.
לכאורה יש כל הסיבות לכך שיהיה מצוין כש"סיינפלד" תחזור בקרוב: יהיה נחמד ליפול שוב על פרק מצחיק באמצע הלילה, להיזכר בדמויות שוליות, להיתקל בפרק נשכח ולהשתעשע מאנכרוניזם עם הומור על מזכירות אלקטרוניות ושיחות טלפון שמצטלבות וגורמות לקומדיה של טעויות ולשברון לב.
אבל יש סיבה אחת שבגללה אני מוכן לוותר על כל זה, והיא הקרנבל הישראלי הדביק שמסביב. אם אתם מתכוונים להתחיל עם זה שוב, אז בואו נוותר על הכל כבר עכשיו. כי אין דבר שיכול לעקר את שמחת ושנאת החיים הפשוטה של ג'רי, מאשר חגיגה ישראלית פרובינציאלית מגוחכת ומטופשת, כמו שהייתה בזמנו סביב כל פרק.
אני מוותר על כל הגאונות, ההומור והנוסטלגיה, רק לא להיתקל שוב בכתבה עיתונאית על עשרת הפרקים הטובים ביותר. תעשו טובה, אל תתחילו שוב עם המחול המטורף והמיותר הזה של סטנדאפיסטים בוחרים את הפרק האהוב עליהם, ואבי נוסבאום שמספר על הרגע הסיינפלדי ששכנע אותו להיות סטנדאפיסט.
די! פליז. למי יש סבלנות לזה עוד פעם? כבר עכשיו, עצרו את הכתבות של יונתן ריגר בסוף החדשות על "הסדרה שהגדירה את הניינטיז והשפיעה על כולנו", ובלי המלצה של דנה גרוצקי על הדמות המשוגעת הזאת של קוזמו קריימר, שהיא כל כך אוהבת. ו"כן, קראו לו קוזמו, איזה קטע". אוי, נו באמת. אין טעם לכלום כבר.
בבקשה, אל תחשבו אפילו על כתבה בוואלה! על הסופ נאצי של תל אביב, שמוכר פנקייקים ומבקש בנוקשות שיגיע הבא בתור. אנחנו באמת נסתדר מצוין בלי זה הפעם. בלי ציוצים של העיתונאי ג'וש בריינר ש"חברים" הייתה טובה מ"סיינפלד", ואז שרשור מתיש של עיתונאים שמתווכחים עם עצמם מי השפיעה יותר, והכי גרוע - מאמר ב"הארץ" שצפייה ב"סיינפלד" היא התכחשות לכיבוש.
אולי נסכים כבר עכשיו שבסיבוב הזה לא נהיה כל כך סאחים ומשעממים. תנו לפרקים להיות משודרים בלעדיכם. בלי בחירות של סלבס, ללא מצעדים של דמויות, פרקים וסצינות. אנחנו יכולים לעצור את הפסטיבל הזה. אל תתחילו עם זה שוב, בבקשה. שלווה עכשיו! שלווה ע־כ־ש־י־ו!!!