מזל שיש לנו מאוויים דרמטיים וחוש הומור. אחרי שנתפסו, עד הדפסת שורות אלה, ארבעה מתוך ששת המחבלים שהצליחו לחפור מחילת ארנבים ואיכשהו לברוח דרכה מכלא גלבוע, הקומיקאי טל פרידמן צייץ על האכזבה העמוקה שהוא חש על הפער בין סדרת המתח שדמיין לגבי הבריחה הנועזת ורכבי החילוץ שהמתינו כדי להסיע את הנמלטים לעבר החופש המופלא בגבול ירדן, לבין מה שקרה במציאות - תפיסת הבורחים המותשים מחטטים בפחי האשפה ליד נצרת ומנסים לישון בחניון משאיות עלוב.
אולי הסליחה הגדולה ביותר שאנחנו צריכים לבקש בימים הנוראים האלה היא ממערכת הביטחון. מרוב בלבולי שכל ומניפולציות, מרוב פייק ניוז ושטויות שמופצות ברשתות החברתיות (ולעתים גם בחדשות הממוסדות), לפעמים אנחנו שוכחים את הבסיס האמיתי של החוזק שמאפשר את הקיום שלנו פה. את האנשים הרבים, המקצועיים, השקטים והשיטתיים, שעובדים ביום ובלילה, בהיחבא ומאחורי הקלעים, ללא תהילה, ללא קרדיט וללא חופשות פאר, ומאפשרים לכולנו לחיות בסרט. לא רק טל פרידמן ותסריט הבריחה שדמיין, אלא כל אחד מאיתנו והסרט שלו.
יש את אלה שחיים את הסרט שהמצב הביטחוני בארץ תלוי בדמות אחת בלבד, מה שלמזלנו רחוק אלפי מילין מהמציאות. מבחינתם, אם הדמות הפנטסטית הזו תהיה עם הידיים על ההגה, הכל יהיה בסדר והם יוכלו לישון בשקט. בכל פעם שהתרחש אירוע ביטחוני קשה כלשהו כשאותה דמות הייתה בשלטון, הם הסבירו לעצמם את המצב רק מתוך ההערצה שלהם כלפיה.
מאז שאותה דמות כבר לא בתפקיד - חלקם מביאים את עצמם עד כדי האבסורד של לייחל לבעיות ביטחוניות, רק כדי שיוכלו להגיד שצדקו, ולייחס כל פאלטה ביטחונית להיעדר הדמות. במילים אחרות: רבבות הגיבורים האמיתיים במשטרה, בצה"ל ובשב"כ, שדואגים לשלומנו 24/7, צריכים לעבוד קשה כדי שהביביסטים יוכלו להמשיך לספר לעצמם סיפורי בדיות.
הם לא לבד, כמובן. לא חסרים לנו סרטים. הרי יש גם את אלה שחיים בסרט "לוחמי החופש", כי ראו קצת יותר מדי סדרות בשעות הפנאי שלהם, עד שעשו רומנטיזציה אפילו לטרור. אין ספק שיותר קל להיות יפה נפש מיוסר מאשר לסכן את חייך ולתפוס רוצחים גסי לב או לשמור על מחבלים הלומי שנאה בכלא.
לכן לפחות בימים האלה, אנשי שמאל רדיקלי שהפכו את התייפייפותם לאמנותם, צריכים לעצור לרגע ולבקש סליחה מגיבורי מערכת הביטחון, שעושים לילות כימים כדי שהם יוכלו להתעסק בשטויות שלהם באין מפריע. לפחות אפשר להתנחם בכך שרובנו יודעים שמי שרוצח אזרחים חפים מפשע שלא עשו לו דבר, הוא לא באמת לוחם חופש. הוא סתם רוצח.
האנשים מאחורי הסטריאוטיפים
כשהכל ייעצר ביום כיפור, כולנו צריכים לבקש סליחה מהאנשים האמיתיים שנמצאים מאחורי הסטריאוטיפים שהדבקנו להם כדי לשרת איזושהי תעמולה. סליחה מהקצינים והאלופים שאופורטוניסטים ניצלו נגדם את האבל של משפחתו של בראל חדריה שמואלי ז"ל, מה שלא מנע מהם להמשיך לשרת את ביטחון המדינה ולמסור את נפשם. סליחה בשם אלה שצורחים שהחיילים והשוטרים אלימים מדי לעומת אלה שצורחים שהם לא מספיק אלימים.
סליחה על ההשתלחות הפרועה במשטרה שהתקשתה לפני כמה חודשים להתמודד עם הפרעות בערים המעורבות, ושהיום מטיחים בה שלו רק הייתה רוצה - הייתה גם משתלטת על הפשיעה הגואה בחברה הערבית. לכל כך הרבה אנשים יש את התשובות הפשוטות לכאורה לכל הבעיות המורכבות. כולם חכמים גדולים כשהם חיים את הסרט שלהם ולא עוסקים במלאכה.
התעמולה חיזקה אצלנו סטריאוטיפים שקריים ברובם, ולא משנה מאיזה כיוון מסתכלים עליהם. היא שקרית כשקוראים לכל הערבים "מחבלים" ו"תומכי טרור" במקום להודות שייטב לכולנו כשנציגי החברה הערבית ישלבו ידיים עם יתר המפלגות ויהיו חלק מהממשלה. היא שקרית כשמזדהים עם רוצחים בטענה שהם "רק מגיבים לאלימות שלנו כלפיהם", כפי שטען מנהל תיכונט, ואולי בהזדמנות זו ראוי גם לבקש סליחה מהורים שאיש כזה מופקד בטעות על חינוך ילדיהם.
היא שקרית גם כשהיא מחזקת את הסטריאוטיפ וגם כשהיא מחזקת את היפוכו. גם כשמנסים לעודד את ערביי ישראל לשנוא את מדינתם בשם "הכיבוש", וגם כשחושדים בכל ערביי ישראל שהם סייעני מחבלים, בעוד שרוב ערביי ישראל דווקא מפחדים מהפושעים והרוצחים. הרי בסוף מגלים שלא רק שהמחבלים הנמלטים התקשו לקבל סיוע מאז בריחתם, אלא גם שתפיסתם התאפשרה בזכות דיווח של תושב נצרת.
מהערצה לשקי חבטות
מערכת הביטחון הישראלית לא מושלמת. חלקים ממנה מסואבים, אחרים זקוקים לניעור ולהתייעלות. אבל עברנו קצת מהר מדי מהערצת גנרלים להפיכתם לשקי חבטות. זאת כבר לא ביקורת, אלא סתם התבהמות.
לא משנה באיזה סרט אנחנו חיים, הוא מתאפשר הודות לתחושת הביטחון שאנשי מערכת הביטחון נוסכים בנו. רק ביטחון אבסולוטי כזה מאפשר אמונה שהכל ימשיך להיות בסדר גם אם נתפרע, גם אם נאשים ונשתלח בלי חשבון. ביטחון שנגזר מהיכולת להמשיך להיות גיבורי מקלדת חכמולוגים ואז לצפות קצת בנטפליקס ולהזמין משהו מוולט, בעוד שהם ימשיכו לשמור עלינו ולא לישון.
קיצוני החרדים קוראים להם נאצים, הביביסטים מקדשים אותם רק בתנאי שיישרו קו, והשמאל הרדיקלי מקדש אותם רק אם הם מלשינים (ורצוי באנגלית) על הפשלות של הצבא. רובנו הגדול אוהבים בכל לבנו את חיילי צה״ל, הם הילדים של כולנו, אבל לא בהכרח רואים את המערך הגדול והמקצועי שקיים סביבם.
השנה הגזמנו עם ההשתלחות. לכן זה זמן לעצור ולבקש סליחה מכולם; מנכי צה״ל ששילמו מחיר כבר כל כך, עד שאיציק סעידיאן הצית את עצמו. התרגלנו לא לראות אותם ולהעמיד פנים שהם לא שם. סליחה עמוקה גם מהשב״כ ומהמשטרה, שאם הזכרנו אותם השנה, זה בדרך כלל היה כדי לבוא בטענות.
סליחה מקרב לב מהגיבורים שמחרפים את נפשם, אנשי היחידות המיוחדות. סליחה מאנשי הקבע שוויתרו על קריירה באזרחות וזכאים לתנאים טובים ולפנסיה. סליחה בשם אלה שלמען הפופוליזם או קידום איזו אג׳נדה כלכלית דמיקולו, החליטו בחוצפתם לכנות אתכם פרזיטים מוצצי דם.
לא רק סליחה, אלא גם תודה. תודה שאתם שומרים עלינו בלי להתנות את השמירה הזו בהכרת תודה. שבזכות מסירותכם אנחנו יכולים לחיות בסרט ולקשקש את עצמנו לדעת. בשנה הבאה נשתדל שלא לקחת אתכם כמובן מאליו.