ראש הממשלה כינס אותנו בחדרו בכנסת. אם אינני טועה - זה היה בקיץ 2010, והיו שם כמה חברי כנסת מהליכוד: אופיר אקוניס, יריב לוין, גלעד ארדן - וגם הח"מ. עבורי זו הייתה התכנסות לא שכיחה, כי בהיותי אופוזיציה חריפה למדיניותו - רק לעתים נדירות הוזמנתי אל ראש הממשלה בנימין נתניהו.
הסיבה המיידית להזמנה הייתה הצעת "חוק שליט", שעבר בקריאה טרומית וברוב גדול (10-52) בכנסת ימים אחדים קודם לכן. ועדת הפנים של הכנסת, המופקדת על שירות בתי הסוהר, הייתה אמורה להתכנס ולהכין את החוק לקריאה ראשונה.
בעצם לא היה זה חוק אחד, אלא צרור של הצעות חוק פרטיות שהגישו חברי כנסת רבים מכמה סיעות, ותכליתן להצר את רגלי המחבלים בכלא. בעיקר - למנוע ביקורי משפחות אצל רוצחי חמאס כל עוד אין מאפשרים לפחות ביקור נציג הצלב האדום אצל גלעד שליט, שהוחזק בעזה באותם ימים.
ועוד ביקשנו להכביד על מחבלי חמאס שזכו באותם ימים להטבות מפליגות: תנאי כליאה משופרים, שלטון עצמי ללא מְצרים בכלא. אסירי חמאס נהנו מכל אלו בלא כל מגבלה והמתינו לשחרורם שיבוא, כך היו בטוחים, כשנתניהו ייכנע סוף־סוף לתביעות חמאס וישחרר אלף רוצחים בעסקה.
החוק אומנם זכה לתמיכת ועדת השרים לחקיקה, כלומר - לתמיכת הממשלה - ועבר ברוב עצום במליאה, ולו הייתי תמים, הייתי עלול לצפות שהחוק שהגשתי לראשונה כארבע שנים קודם לכן יזכה סוף־סוף להיכנס לספר החוקים ויפסיק את ההפקרות הממוסדת ואת "קייטנת חמאס". אבל לא הייתי תמים. והכרתי את נתניהו.
האמת ראויה להיאמר: "קייטנת חמאס" לא נוסדה בימי נתניהו. היא הייתה קיימת כבר בימי אריאל שרון ובימי אהוד אולמרט. מעת לעת פצחו המחבלים בשביתת רעב או בגל מהומות, והממשלות העניקו להם עוד ועוד הקלות כדי לזכות ב"שקט תעשייתי". אבל נתניהו, אף שלא המציא את הקייטנה - גם לא רצה להפסיקה. הוא לא רצה את החוק הזה. וכמו ראשי ממשלה קודמים - לא רצה בעצם שום חוק שיורה לו מה לעשות ויצמצם את חופש המיקוח שלו.
לאחר דקות אחדות הזמין נתניהו עוד מישהו לחדר. מומחה לטרור, ואחריו - בכיר שב"כ, או איזה גונדר שב"ס. והם אישרו בפנינו מה שאמר ראש הממשלה. שבעצם אין שום צורך בחוק, כי גם בלעדיו רשאי מפקד כלא למנוע ביקורים; שההטבות המפליגות הניתנות לאסירים ביטחוניים (בהשוואה לפליליים) הן "לא כמו שזה נראה" (האסירים עצמם הפיצו תמונות שצילמו בטלפונים ניידים שהחזיקו, ובהן הם נראים עורכים לעצמם סעודות פאר בתאיהם); וששב"ס מיוזמתו(!) צמצם את מספר ערוצי הטלוויזיה שהמחבלים יכולים לצפות בהם (מתשעה לשבעה). והלימודים האקדמיים הופסקו - כלומר מי שכבר התחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה יהיה רשאי להמשיך לתואר, אבל סטודנטים־מחבלים־רוצחים חדשים לא יוכלו עוד להירשם ללימודים ולהשתחרר כאקדמאים. ממש התעללות במחבלים.
בייחוד ביקש ראש הממשלה להשהות את קידום החוקים שלנו בגלל "התקופה הרגישה". הח"כים מהליכוד אולי לא השתכנעו, אבל הסכימו להמתין, ואני לא הייתי מכשול אמיתי. את החוק שלי דחפו למקפיא בוועדת הפנים, בנימוק שכל הצעות החוק יידונו יחד. במרץ 2011 באמת התקיים דיון. יו"ר הוועדה ח"כ אמנון כהן (ש"ס) קיים דיון מרתק, שבסופו סיכם שנמשיך לדון בנושא... דיון נוסף התקיים כעבור שמונה חודשים, וסוכם בתקווה להמשיך ולדון בנושא. כי ככה ייעשה לחוק שראש הממשלה אינו חפץ ביקרו ויו"ר הוועדה עושה רצונו.
# # #
כשכתב זאב ז'בוטינסקי ב־1932 את "שיר בית"ר", שהפך להמנון התנועה, הוא חצב את מילותיו בסלע קשה. "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש", כתב, כשהוא נלחם נגד מדיניות ההבלגה מול הפרעות וגלי הרצח שחוללו הערבים בארץ. הנהגת היישוב המאורגן גרסה כי האחריות למלחמה בפורעים הערבים מוטלת על השלטונות הבריטיים ואל ליהודים לאחוז בנשק ולהילחם באויביהם, ודאי לא לנקום על מעשי הרצח. היום זה נקרא "הכלה".
אבל הרפש הוא אותו רפש. הממשלה מבליגה מול הרקטות הנורות מעזה מדי לילה, ואינה מגיבה כראוי על ירי המקלעים הכבדים על בתי שדרות. ההבלגה בימינו מצחינה ממש כהבלגה על דם טבוחי תרפ"ט בירושלים, בחברון, בצפת, במוצא ובחולדה. תקיפת מטרות הנדל"ן הריקות בעזה באמת איננה תגובה. ודאי אינה מרתיעה. דומה כאילו צה"ל מקפיד לתקוף רק שעות אחדות לאחר הירי הרקטי מעזה, כדי לאפשר לחמאס לפנות בשקט את היעדים המועדים לתקיפה.
הרפש הוא אותו רפש, והשקט - הוא אותה משאת נפש נכספת, כמו "השקט התעשייתי" בבתי הכלא של המחבלים. ממשלת ישראל רוצה בו, השב"כ ממליץ עליו (אחרת יתפתחו מהומות ביהודה ובשומרון, אולי גם בעזה ולבנון) והשב"ס מעוניין בו מאוד. רפש עמוק מאוד. בוצה רעילה.
וכך, ובניגוד להמלצות כל הוועדות שמונו לבחון את המצב בבתי הסוהר - נכנעו שוב ושוב לכל איום במהומות, לכל שביתת רעב של המחבלים, במקום להניח להם למות כרצונם. וכך, כשהם מציתים את תאיהם - אצים רצים לכבות אותם במקום להניח להם להיחנק בתאים שהציתו במו ידיהם.
וכך מוסיפים להם עוד ערוץ טלוויזיה, לא מפעילים את משבשי הטלפונים הסלולריים המוברחים לאגפים וגם מוסיפים עליהם טלפונים ציבוריים. מפקירים בידיהם את השליטה הפנימית באגפים, לא מונעים הזרמת כספים לחשבונותיהם, לא עורכים חיפושים תכופים בתאיהם. לא מעבירים אותם מדי שבוע לתא אחר, לאגף אחר, לכלא אחר בסבב אינסופי.
וכך נענים לבקשתו של זכריא זביידי לעבור לתא של רוצחי הג'יהאד האסלאמי. איך נימק את בקשתו? שהוזמן לאירוע בתא שלהם? או שאפילו לא היה צריך להמציא תירוץ, כי בקשתו - היא חוק. העיקר שיהיה שקט. בייחוד "בתקופה הרגישה הזאת".
# # #
השבוע הציג ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד את המתווה שלו לשיקום הרצועה: שיקום תמורת שקט. בשלב הראשון נשקם את החשמל והמים ונספק גז - והם יבטיחו שקט ממש ארוך. אחר כך נשקם ממש לעומק ואפילו נעניק להם עצמאות אנרגטית ואי מלאכותי ונמל עמוק ורכבת ליו"ש, תמורת הבטחה להרבה יותר שקט. ממש דממה. כמו השקט הרועם שמשתרר בין שתי רקטות.
לפיד אפילו לא תבע את פירוז הרצועה מנשק כתנאי לשיקום. הוא גם זוכר שחמאס הוא ארגון טרור הרוצה להשמיד אותנו, ולכן אינו מתכוון לקיים איתם משא ומתן - אלא מתן בלבד. מצוות אנשים מלומדה אמר לפיד: "ישראל לא תוותר כמובן אף לרגע אחד על מאמציה בתחום השבויים והנעדרים. השבת הבנים צריכה להיות חלק מכל מהלך של שיקום תמורת כלכלה".
אמר - והמשיך לפרט מה ייתן לערבים אם יהיו בשקט. לא אמר ש"החזרת הבנים" היא תנאי ראשון ובל יעבור לליטר המים הראשון, לוואט החשמל הראשון שיקבלו. כי בלי הדר גולדין ואורון שאול - גם השקט שלפיד רוצה בו הוא רפש.