ביום ראשון השבוע ציינו התלמידים בבתי הספר של עזה את יום השנה לנסיגה הישראלית (או ההתנתקות) מהרצועה. 16 שנים חלפו להן מאז יצאו החיילים והמתנחלים האחרונים מהרצועה והסתיים הפינוי הצבאי, מתוך מחשבה שאולי ההתנתקות היא שתסלול בסופו של דבר להתייצבות המצב הביטחוני בין ישראל לעזה.
בפועל, תפיסת המציאות אצל הפלסטינים השתנתה מן הקצה אל הקצה, אך לרעה כמובן. בבתי הספר של מחנות הפליטים במרכז הרצועה התנוסס לו בגאווה שלט שבו נכתב: "ביום השנה לתבוסת הכיבוש הישראלי ברצועת עזה אנו מתחייבים ל'התנגדות' עד ירושלים וכל האדמות הפלסטיניות", עם רמיזה גסה לכל שטח מדינת ישראל.
וזה אולי ההישג המשמעותי של חמאס מאז אותה התנתקות ב־2005: צריבת התודעה הפלסטינית של הצעירים והמבוגרים, ש"היהודים" מבינים רק כוח. אם ברצונם של הפלסטינים לגרום לישראל לסגת משטחים נוספים, הרי שרק הדרך של "ההתנגדות", או זו של חמאס, יכולה להביא לתבוסה ישראלית נוספת.
נכון, עזה אינה פורחת. רחוק מזה, היא טובעת בעוני מחפיר, באבטלה ומה לא. אך התפיסה של רוב תושבי הרצועה לגבי ישראל לא השתפרה מאז הנסיגה. להפך - השנאה, התיעוב והיעדר כל פתרון באופק רק הלכו והשתרשו והתקבעו בתודעה הפלסטינית לעשרות שנים קדימה.
ב־16 השנים האחרונות, במקום להפוך לסינגפור של המזרח התיכון - כפי שקיווה מי שקיווה - הפכה עזה לאחד מקני הטרור הגדולים ביותר בעולם.
עם יותר מ־2 מיליון פלסטינים המתגוררים בתנאים קשים, בזמן שארגון טרור השולט על הרצועה מבזבז עשרות מיליוני דולרים על בניית תשתית צבאית, בונה עיר תת־קרקעית של מנהרות ומטמין בין הבתים עשרות אלפי רקטות המכוונות לעבר ישראל.
השבוע ובשבוע שעבר, בזמן שכולם התמקדו בבריחת ששת האסירים מכלא גלבוע, רצועת עזה המשיכה להתקרב אל הסבב הבא של הלחימה מול ישראל. בכל יום נורתה רקטה או שתיים לעבר ישראל, ובכל יום צה"ל תקף בתגובה ברצועה. דבר לא השתנה מאז הסבב הקודם, מלבד הבעיות שהחריפו.
ממשלת ישראל, לפחות בשעת כתיבת שורות אלה, אינה מאפשרת להכניס כסף מזומן לרצועה כדי לשלם לפקידי חמאס, כפי שעשתה ממשלת נתניהו. וחמאס מצדו מחמם מנועים והולך ומכין את דעת הקהל העזתית לעוד מערכה מול ישראל. במילים הכי פשוטות, חמאס מנסה לסחוט דמי פרוטקשן. כלומר, לסחוט את ישראל להסכים להכניס לרצועה את מזוודות הכסף המזומן, באופן שיאפשר לארגון לשלם למי שירצה וכמה שירצה ולהשתמש בשאריות הכסף למטרות צבאיות.
אומנם מדובר פה בסכומים לא משמעותיים במיוחד, כ־10 מיליון דולר בחודש. ובכל זאת, התעקשות של ישראל עלולה להביא להסלמת הצעדים מצד חמאס ואז לעימות. כניעה של ישראל לחמאס תתפרש כביטוי של חולשה, באופן שיזרז את העימות הבא בין הצדדים, וכבר ראינו כיצד הופכת מחווה של נסיגה ישראלית חד־צדדית להוכחה לכאורה לחולשה של ישראל ולדבקות העזתית במנטליות ובאסטרטגיה של "התנגדות", גם במחירים הכי קשים שניתן לדמיין.
ובכל זאת, נדמה שהפעם, אל לה לישראל להיכנע שוב לסחטנות של חמאס. ראשית, מכיוון שאין שום סיבה שישראל תאפשר הכנסת כסף המיועדת לפעילי ארגון החותר לפגיעה במדינת ישראל.
חמאס אינו זקוק ל־10 מיליון הדולרים הללו. הוא מחולל פרובוקציות ומאיים בהסלמה משתי סיבות מרכזיות: מכיוון שהוא יכול; ומשום שמנהיג חמאס ברצועה, יחיא סנוואר, מנסה להוכיח כי אינו מתכוון להסכים לשינוי שישראל כפתה על הרצועה מאז שומר החומות.
כלומר, סנוואר מנסה להחזיר בכוח את ישראל להסכים להכניס מזוודות כסף מזומן. את הכסף הזה סנוואר היה יכול לקחת מחשבון הזרוע הצבאית של חמאס, עז א־דין אל־קסאם, או מתקציב בניית עיר המנהרות. אולם הוא מעדיף שלא לעשות זאת ולגרום לקטארים לשלם את משכורות פקידי חמאס.
הסכמה ישראלית בתזמון הנוכחי, לחזרה של מזוודות הכסף, עלולה לגרום לשלל ארגוני הטרור, אלה שבדרום ואלה שבצפון, להבין כי ממשלת בנט חלשה אפילו יותר מזו של נתניהו ותעשה כל דבר כדי להימנע מעימות אלים. זו הדרך הבטוחה ביותר להסלמה רבתי, במקום ליצירת הרתעה ולחשיבה מחדש על היעילות של השימוש בכוח כדי להשיג מטרות מדיניות.
ההתנתקות הייתה דוגמה מאלפת לאופן שבו צעד ישראלי חיובי שמתבצע באופן לא חיובי (חד־צדדית), מרחיק כל פתרון, במקום לקרב אותו. גם הסכמה לדרישות חמאס להכניס את הכסף במזומן תהווה קטליזטור להתחזקות נוספת של הארגון, על חשבון אותם אלמנטים שפויים בצד הפלסטיני. אותם אלה שהפצירו ב־2005 בישראל שלא להתנתק באופן חד־צדדי, אלא לעשות זאת בתיאום עם יו"ר הרשות דאז והיום, מחמוד עבאס (אבו מאזן).
איתות מהגדה
תאריך אחר שצוין, והפעם גם בגדה המערבית, היה יום השנה ה־28 להסכמי אוסלו. ב־13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, שלמעשה מהווים מעין הסכם עקרונות בין אש"ף לבין ממשלת ישראל. אולם גם במקרה הזה קשה לראות את האור בקצה המנהרה, או כל סיבה לאופטימיות.
תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים נקבר לו והפך למעין בדיחה בפי הצעירים משני צדי הסכסוך. והשטח נדמה שרק הולך ונערך לקראת עימות נוסף, שבשונה מעזה, לא ברור מתי יפרוץ וכיצד ייראה. בדומה לשבועות שעברו, גם השבוע, לאחר הבריחה של "השישה מג'נין", נצפו במחנה הפליטים של העיר ג'נין עשרות חמושים צועדים בתהלוכה, שבה התחייבו ללחימה בצה"ל, אם תנסה ישראל להיכנס לעיר כדי לעצור את אחד האסירים.
גם במחנות פליטים אחרים נראו חמושים צועדים ומאיימים על ישראל. בחברון, באירוע שקשור לקרבות בין חמולות, נצפו יותר ממאה חמושים צועדים להם בתהלוכה משותפת. התמונות הללו, שלפני שנתיים ושלוש שנים היו נדירות, הופכות למראה שכיח, כמעט שגרתי בגדה.
מי שעוקב אחר מחנות הפליטים בגדה בשנים האחרונות, מבין שהתסיסה רק הולכת וגוברת, נגד ישראל - אך גם נגד הרשות הפלסטינית והעומד בראשה, אבו מאזן.
הרשות המוחלשת ממאנת לפעול במחנות הפליטים הללו, שהפכו לאקס טריטוריה חמושה ומסוכנת. ניתן לדמיין רק שאם המחבלים הנמלטים היו נהרגים בקרב מול כוחות הביטחון הישראליים, היינו עלולים להיות עדים לירי של כמה מהחמושים הללו על מטרות ישראליות ואולי אפילו לירי רקטות מסיבי יותר מהרצועה. למרבה המזל, ארבעה מתוך השישה, בהם שני הבכירים, נעצרו ללא התנגדות כמעט בשטחי ישראל.
יום שישי שעבר, שהוכרז כ"יום זעם", חלף ללא דרמות גדולות. ובכל זאת, משהו באווירה בשטחים השתנה. השטח תוסס יותר, דליק, מסוכן. ספק אם המצב היחסית רגוע יישמר ביום שלאחר לכתו של "הזקן", מחמוד עבאס, שבנובמבר ימלאו לו 86 שנים.
מה יקרה ביום שאחריו, קשה עדיין לחזות. אך עצם ההחלטה וההימור של ממשלות נתניהו מאז 2009 לקבור כל סיכוי להסכם עם הפלסטינים ולהחליש את עבאס בכל דרך אפשרית תוך חיזוק חמאס, עוד עלול להתפוצץ לכולנו בפנים.
ומה שעוד יותר צריך לעורר דאגה הוא העובדה שגם ההסדר המדיני על בסיס אוסלו כבר אינו רלוונטי יותר, והחלומות על פתרון שלום בין העמים הופך להיות אוטופיה רחוקה, שכל קשר בינה לבין המציאות אינו קיים.
