מתנגדי החיסונים
מה יהיה סופו של עיתונאי שמעז לשדר כתבה על מי שבחרו שלא להתחסן, ועל כך שהסירוב להתחסן מגדיל את העומס במחלקות הטיפול הנמרץ של בתי החולים?
אילן לוקאץ' שידר בערוץ 12 כתבה על חולים שלא התחסנו נגד נגיף הקורונה, והביא תיעוד לכך שמתנגדי חיסונים, שבחרו מתוך הכרה שלא להתחסן, ממלאים בסבב הרביעי את המחלקות לטיפול נמרץ של בתי החולים.
בכתבה ראיין לוקאץ' את פרופ' אבינועם רכס, נוירולוג בכיר במרכז הרפואי הדסה בירושלים, שהיה יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית.
פרופ' רכס אמר בגילוי לב למצלמה שאם יהיה צורך לטפל בצעירה שבחרה שלא להתחסן, או באדם בן 60 שבחר להתחסן, מי שיזכה במיטה ביחידה לטיפול נמרץ היא הצעירה שלא התחסנה.
הסיבה לכך היא הפרוגנוזה, שפירושה ביוונית: סיכוייו של החולה, או הצפי הרפואי שהחולה ישרוד את המחלה. יש לי חשש שמה שראינו בבתי חולים ברחבי אירופה כשפרצה המגיפה עלול לקרות בקרוב גם אצלנו, אם מספר הבלתי מתחסנים ימשיך לעלות, והרופאים אכן ייאלצו לקבוע מי יחיה ומי ימות.
הכתבה של לוקאץ' עוררה את זעמו של מתנגד חיסונים מהוד השרון, שצייץ בטוויטר תחת השם איל שלום את הציוץ הבא: "אילן, יש לך דם על הידיים של אלפי ישראלים שמתו מהחיסון שאתה עושה שטיפות מוח כדי שיקבלו אותו. ידיך מלאות בדם נקי, שכפת דם (השיבוש במקור) של נוער וגם מבוגרים. בקרוב נסגור אתכם חשבון כמו בנירנברג".
אין קשר עובדתי בין מה שצייץ מתנגד החיסונים שהכתבה עוררה את זעמו, לבין העובדות בשטח. מהחיסונים נגד קורונה לא מתו בישראל אלפי בני אדם, גם לא מאות, וגם לא עשרות מתחסנים.
האיום של הכותב "לסגור חשבון" בדרך שבה סגרו חשבון עם הנאצים, הוא חמור ומחייב התערבות מהירה של המשטרה. כמי שהסתייע בעבר ביחידת הסייבר של משטרת ישראל, אני יכול להעיד שהיא כל כך מקצועית, כך שאם תחליט לאתר את הכותב, ונכון שתעשה זאת, תצליח בכך בקלות.
מאה הימים הבאים
מה צפוי לממשלתו של נפתלי בנט במאה הימים הבאים? התשובה לשאלה נמצאת אצל שר הביטחון בני גנץ, שמתקשה להשלים עם העובדה שאין לו כנראה סיכויים רבים להיכנס בקרוב ללשכת ראש הממשלה.
בימים האחרונים התברר שוב שגנץ לא מוכן לוותר בקלות על חלומו להיות ראש הממשלה, והוא נפגש עם ראש האופוזיציה ח"כ בנימין נתניהו לשיחה בארבע עיניים וגם שוחח איתו טלפונית.
בפגישה בין השניים הציע נתניהו לגנץ, כצפוי, להתמנות לראש ממשלה במסגרת קואליציה ימנית שהוא יעמוד בראשה. לא ברור מדוע נתניהו רואה בגנץ מועמד לגיטימי לראשות הממשלה עם 8 מנדטים, בעוד שאת בנט עם 6 מנדטים הוא פוסל בטענה של חוסר לגיטימיות. ייתכן שהסיבה לכך היא טינה אישית לבנט.
גם מתנגדיו של נתניהו במערכת הפוליטית מודים שנתניהו הוא רב־אומן, ומשווים את ההצעה שהציע לגנץ לנהג אוטובוס שמאותת שמאלה אך פונה ימינה. לדעתם, אם גנץ ייענה להצעה הוא לא יצא נשכר ממנה, משום שאז מניותיו יימחקו ולא יהיה לו שום סיכוי לקבל את התפקיד.
מי שמיד יפנו לגנץ עורף הם נתניהו עצמו וקהל המצביעים של גנץ, שיתקשו לקבל שוב את הנימוק שהוא נכנס למענם מתחת לאלונקה. זה הנימוק שבו הוא בחר להשתמש בעבר כשחבר לממשלתו של נתניהו.
שמונת המנדטים שהשיג בהמשך, לאחר שהמערכת הפוליטית גלגלה אותו בזפת ובנוצות, עלולים להפוך עבורו במערכת הבחירות הבאה לחלום שלא יתגשם, וכחול לבן עלולה להפוך לגווייה פוליטית.
ייתכן שהדרך שבה גנץ מתנהל נועדה להעלות את מניותיו ולאותת לחבריו לקואליציה שהוא לא בכיסו של אף אחד. מעבר לכך אין לאיתותים הפוליטיים שלו כל ערך נוסף.
מתת אל
נפתלי בנט הוא לא היחיד. רק לראשי ממשלה בודדים הייתה כריזמה, שפירושה ביוונית מתת אל. כריזמה נזקפת לזכותו של מי שהוא בעל קסם אישי. אדם כריזמטי הוא מי שניחן ביכולת שכנוע וכישורי תקשורת שמביאים לכך שהוא מסוגל לסחוף אחריו המונים.
האקדמיה ללשון מעדיפה את המילה "קִסְמָה" על פני כריזמה, אבל הצעת האקדמיה לא קסמה כנראה לרבים ולא נקלטה, ולכן ממשיכים להשתמש במילה כריזמה.
מי מראשי הממשלה שלנו נחשב כריזמטי? דוד בן־גוריון עמד בכל הקריטריונים, אף שמומחים לתקשורת טענו ש"הוא לא עובר מסך", ולכן לדעתם פעל כל השנים לדחות את הפעלת שידורי הטלוויזיה בישראל.
לוי אשכול נעדר כריזמה אישית, מה גם ששמו נקשר ב"נאום הגמגום" הידוע, שנשא ברדיו שבוע לפני מלחמת ששת הימים. בנאום, שהודפס במכונת כתיבה, הוכנסו תיקונים בכתב יד על ידי השר ויועצו הקרוב ישראל גלילי. אשכול, שלא הצליח לפענח את כתב היד, החל לגמגם בשידור חי.
משה שרת, שכיהן תקופה קצרה כראש ממשלה, נעדר כריזמה לחלוטין, והקפיד לציין ביומניו שהוא לא זכה להערכתו של בן־גוריון. גולדה מאיר, שהייתה האישה השלישית בעולם שנבחרה לראשות ממשלה, הייתה כריזמטית, ועל כך אין מחלוקת. יצחק שמיר נחשב בעל כריזמה שקטה, וההערכה למנהיגתו התחזקה לאחר מותו. שבתי שביט, שהיה ראש המוסד בתקופת שמיר, נהג לומר עליו, לא בציניות אלא בהערכה, שהוא היה כל כך קצר, שלא ניתן היה לכופף את עמוד השדרה שלו.
יצחק רבין נחשב כריזמטי. קולו ונוכחותו המרשימים תרמו לקסמו האישי. מי שחיפשו כריזמה אצל שמעון פרס בעת שכיהן כשר יכלו למצוא אותה אצל חבר סיעתו מרפ"י משה דיין, שהיה שר ביטחון ולימים שר החוץ. כהונתו של פרס כראש ממשלה במסגרת ממשלת האחדות הלאומית הייתה קצרה וארכה כשנתיים. הציבור נחשף לכריזמה של פרס רק במהלך נשיאותו, והוא הפך לנשיא אהוד. מנחם בגין שפע כריזמה, וכמוהו גם אריק שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. באהוד ברק טבועים לצד קסם אישי גם אומץ ומנהיגות.
ראש הממשלה בנט הוא ההוכחה לכך שבעידן הטלוויזיה, שבו להופעה רהוטה ולכריזמה יש חשיבות גדולה, אפשר לכהן בתפקיד גם ללא "מתת אל". גם בפוליטיקה של היום כריזמה נשארה מרכיב חשוב, אבל כנראה שהצורך והיכולת לקשור בריתות עם האנשים הנכונים כדי להגיע לצמרת, חשובה הרבה יותר.
מה שמעניין הוא שלא כל ראשי הממשלה התחילו את כהונתם עם כריזמה, והיו מי שגדלו עם התפקיד. ימים יגידו אם זה יקרה גם לנפתלי בנט.