אלון דהן, שנפטר ממחלת הסרטן והוא בן 49 בלבד, היה שחקן פנטסטי. אהוב. חד־פעמי. והוא היה גם אדם שככל הנראה הטריד מינית עשרות נשים שעבדו בתעשיית המשחק לאורך שנים, כפי שעלה מהתחקיר שפורסם עליו ב"הארץ" במאי האחרון. תחקיר שלא נפל כרעם ביום בהיר בתוך התעשייה הזו, שבה לדהן כבר יצא שם מפוקפק באותו הקשר.
המוות שלו בטרם עת הציף, באופן טבעי, את שתי הפנים האלה. הוא ייצר נחשול של הספדים מצד אנשים במקצוע שאהבו את דהן אהבת נפש, לצד סיקור תקשורתי מסיבי ומפרגן בעיקרו. ומצד שני, העלה שוב את טענות המתלוננות, שחשו שהצד האפל של דהן נשכח - ואפילו הושכח - עם מותו. קונפליקט שהגיע לשיאו כשחברו של דהן, דביר בנדק, טען שלתחקיר העיתונאי היה חלק במותו ושהופיעו בו שקרים של מתלוננות.
הדרמה הגדולה הזו מעלה כמה שאלות מפתח, רחבות בהרבה מסיפורו האישי של אלון דהן. קודם כל, על האופן שבו מעוצבת מורשת. עד כמה זכרו של אדם, שהגיע להישגים גדולים ונאהב בידי רבים כל כך, צריך להיות מועם בגלל צד שלילי מסוים באישיותו? ולהפך, עד כמה צריך לסלוח לו בגלל כישרונו והצלחתו? אחת מחברותיו של דהן סיפרה שעל ערש דווי העסיקה אותו בעיקר השאלה - כיצד ייזכר. אם לשפוט על פי התגובות של עולם התרבות הרשמי, ושל מרבית הדוברים מתוכו, הרי שדהן זכה לסוג של רהביליטציה במותו. רק חלק קטן מהמספידים התייחס לעננה שמעל ראשו, וגם זה באופן מינורי ביותר.
אני לגמרי מבין את חבריו הקרובים. גם אני הייתי כואב את לכתו בטרם עת של עמית אהוב. אבל כשאני קורא עשרות, אם לא מאות, הספדים שבהם מפורטות מידותיו האנושיות הטובות - טוב לב, נדיבות וגו', ללא כל התייחסות לטענות של נשים שהיו נגדו, קשה לי שלא לחוש באי־נוחות, בעיקר על רקע העובדה שדהן היה אדם מצליח ורב־השפעה. אחת מהן, אגב, סיפרה לי באופן אישי כיצד הטריד אותה, והתיאור שלה היה כמעט זהה לאלה שהופיעו אצל נפגעות אחרות בתחקיר “הארץ".
וזאת גם התשובה לשאלת המורשת. אנשים הם יצורים מורכבים, שמסוגלים לייצר טוב ורוע באותה נשימה, ובדיוק ככה גם צריך לזכור אותם. על כל גוניהם, וללא כל הנחות. הדיון הזה, אגב, הוא לא רק תיאורטי, ובא לידי ביטוי מוחשי באופן שבו התקשורת סיקרה את מותו של השחקן. כשאתה מפרסם את הידיעה, ומונה באופן מתבקש את כל הישגיו ופועליו של האיש, איפה אתה מזכיר את עניין ההטרדות? כבר בכותרת? בחלק מרכזי של הטקסט? או במשפט קטן בשוליו? בדקתי את סיקור המוות בעשרה אתרים ועיתונים מרכזיים, וגיליתי שבדיוק חצי מהם הזכירו את עניין ההטרדות בכותרת המשנה.
מה שמוביל לשאלה העקרונית הבאה. עד כמה השיפוט המוסרי שלנו כלפי אדם נובע מה"פוזיציה" שאנחנו מצויים בה. לצורך ההמחשה, דמיינו שלא היה מדובר בשחקן מצליח אלא בפוליטיקאי. ועוד כזה שמגיע משורות הימין ואפילו - רחמנא ליצלן - חובש כיפה. ושוב, כמו דהן, מדובר באדם שהגיע להישגים רבים וגם היה אהוב מאוד על כמות גדולה של אנשים, ובמקביל היה מתפרסם על אודותיו תחקיר שמציג אותו כמטריד מינית סדרתי.
בהנחה שגם אותו פוליטיקאי היה נפטר בטרם עת, מה היה טיבן של התגובות על מותו? אני יכול לנחש, בביטחון מוחלט, שחלק ניכר מאנשי התיאטרון והקולנוע שספדו לדהן בכזו להיטות ואהבה היו מגיבים באופן הפוך לגמרי, ומעלים את צדו האפל של המת על ראש תגובתם. הדואליות הזו, שלא לומר הצביעות, נכונה לכל מגזר. אבל היא מקוממת אותי יותר כשהיא מגיעה מעולם היצירה. אל"ף, כי אני חלק ממנו. ובי"ת, כי זה עולם שאוהב לדבר גבוהה גבוהה על מוסר וערכים, אבל מתקשה ליישם אותם כשמדובר במישהו אהוב מתוך שורותיו שלו.