משימתו של ראש הממשלה נפתלי בנט באו"ם השבוע הייתה מורכבת והכילה פרדוקס פנימי מובנה: הוא היה צריך להיות נתניהו, ולא להיות ביבי. להחזיק את המקל בשני קצותיו. ללכת בלי ולהרגיש עם. ב־12 השנים האחרונות גידל כאן נתניהו מפלצת נטולת ערך מהותי כלשהו, אבל סימבולית וחשובה כשלעצמה: יכולתו של מנהיג מדינת היהודים להתייצב על הבמה הבינלאומית ולהציג שם את הקייס שלנו בכבוד.

נסו לדמיין את נתניהו בלי הנאומים האלה. לא תצליחו. אין נתניהו בלי דוכן נואמים. אגב, הוא מודה בזה בעצמו ורואה בנאומיו מעשים מדיניים בעלי חשיבות היסטורית (לא כאן לפתח את הוויכוח הזה). לא סתם הוא התעקש לחזור לבימה הדי נידחת של האו"ם כל שנה מחדש. לא סתם הוא התעקש לנאום בכל מקום, בכל הזדמנות: יום השואה ויום העצמאות ויום הזיכרון והקונגרס ואיפה לא. זו הייתה אומנותו המיוחדת, וקשה היה לא לחוש גאווה או הזדהות כשהוא עמד שם וייצג אותנו בדרכו המלוטשת, הפומפוזית, אבל המשכנעת כל כך.

אז את המבחן הזה, בנט עבר. הוא לא חיקה את נתניהו. להפך. הוא שינה את הטון. הוא דיבר בקול מתון, מדוד, בלי להיגרר לפומפוזיות מיותרת. הוא לא הזכיר את השואה, וטוב שכך. הוא איים במרומז, בשקט, בלי לחרוץ לשון, בלי לפזר רהב ושחץ, בלי לנופף באצבעותיו או לאחז את עיני מאזיניו. בנט העדיף את האנדרסטייטמנט. האנגלית הייתה מצוינת (כן, יש גם אנגלית אחרי נתניהו), המסרים היו מהודקים, היה הנבל האיראני התורן (התליין מטהרן, נשיא איראן הטרי ראיסי) והציון הכללי היה משביע רצון.

אבל בעת ובעונה אחת, הוא היה צריך להוכיח שהוא לא ביבי. שהוא לא ישתמש בגימיקים זולים, הוא לא ישפיל אף אחד שלא לצורך, הוא ייתן את הכבוד המגיע לאלה שמחזיקים את המכונה הצבאית שלנו במקום שבו היא נמצאת (האמריקאים), הוא לא יוכיח ויטיף וינזוף בגויים שלא לצורך. במקום זה, הוא הטריל את מומחי משרד הבריאות שלנו (ועוד נחזור לזה).

בשורה התחתונה, החשיבות העיקרית של טבילת האש באו"ם השבוע הייתה זו: נפתלי בנט היה צריך לתת לציבור בישראל (הוא נאם בניו יורק, אבל כיוון לתל אביב, רעננה וירושלים) זריקת בוסטר נוספת שתחדד את התחושה שגם אחרי ביבי הכל בסדר. יש מבוגר אחראי בלשכת ראש הממשלה. יש בעל בית על המגרש. יש ידיים על ההגה ויש מנהיג שיודע להציג את הקייס שלנו בעולם כמו שצריך. מצד שני, המנהיג הזה הוא לא ביבי נתניהו. הוא לא איש הריב והמדון, המשסה והמסית, המרמה ומשקר כל הדרך אל הקלפי. הוא מנהיג מסוג אחר, עם מצפן אחר, עם קוד התנהגות אחר. ובגדול, זה הצליח.

מי שהקפיד לחדד את ההצלחה הזו היה ביבי המקורי, הוא ולא אחר, בסדרה שיכולה לקטוף בקלות את התואר "שרשור הציוצים העלוב ומגוחך ביותר מאז המצאת הטוויטר". נתניהו ושלוחיו יידו בנו סידרה של ציוצים עם השוואת נאומו של בנט לנאומיו העבר של נתניהו. כן, הם הכילו את הפייק הרגיל (נתניהו נאם לא מעט פעמים בפני אולם ריק), אבל הם הדגישו את הסיבה העיקרית שבגללה נתניהו כבר לא נואם בשמנו באו"ם: הוא איבד את זה לגמרי. הוא כבר לא מסוגל להבחין בפתטיות של עצמו. הוא תגרן שעבר זמנו.

תארו לעצמכם שנתניהו היה משתחרר לרגע מהכישוף שהוטל עליו בקיסריה ומודיע משהו כמו "המחלוקות בינינו מוכרות, דעתי ידועה, ובכל זאת מאחל בהצלחה לראש הממשלה לקראת נאומו החשוב בעצרת האומות המאוחדות". משהו שמקובל להגיד על ראש ממשלה כשהוא בשליחות בחו"ל. לא, זה לא יקרה. אל תעצרו את נשימתכם.

בניגוד לנתניהו, שבהופעותיו באו"ם דיבר גם על הפלסטינים וחזר בדרך כלל על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, בנט לא הזכיר את המילה "פלסטינים" לאורך כל 26 דקות נאומו. לטעמי, זו הייתה טעות. לבנט היו שתי טיוטות. אחת עם פלסטינים, אחת בלי. לדעתי, אבו מאזן היה מעדיף את הטיוטה בלי, כי בטיוטה שבה הוזכרו הפלסטינים, בנט נכנס באבו מאזן חזיתית ב־200 קמ"ש, בגין נאומו של האחרון באותו מעמד.
נאום אבו מאזן באו"ם, שנישא כמה ימים לפני בנט, מכונה בין מקורבי ראש הממשלה כ"נאום מטונף".

הברירה הייתה בין להיכנס באבי־אביו של אבו מאזן, או פשוט לשתוק. בנט העדיף את השתיקה, כמסר. על פי כמה מיועציו, הוא רצה להוכיח שראש ממשלת ישראל אינו בן ערובה של הפלסטינים. שלא מדובר בתאומים סיאמיים. שאלתי את אחד מיועציו למה אי אפשר היה למתוח ביקורת על אבו מאזן, אבל להדגיש את שיתוף הפעולה בשטח, את המאמץ לצמצם את החיכוך ולהיטיב עם הפלסטינים עצמם. "לא צריך", השיב המקורב, "לפעמים שתיקה חזקה יותר מאלף מילים".

בד בבד, הוא גם לא הזכיר את הסכם הגרעין. יכול להיות שהייתה כאן עסקת חבילה עם האמריקאים? לא נזכיר את הפלסטינים - ולא נזכיר את הסכם הגרעין ותניחו לנו? לא סביר להניח. האמריקאים עצמם רותחים על אבו מאזן לא פחות מהישראלים. נאומו בא כתגובה לנאום הנשיא ביידן, ולא כתגובה לנאום בנט (שנאם בכלל אחריו). בנט עומד בהבטחתו לביידן לא להכריז מלחמה פומבית על המו"מ לחזרה להסכם הגרעין. הוא מתקן את הטעות הפטאלית של נתניהו מ־2015. למלחמה עם אמריקה צריך להיכנס רק בתנאי שאתה יודע בוודאות שאתה מצליח.

במקרה הזה, אתה יודע בוודאות שתפסיד. אם יבשילו האינטרסים האסטרטגיים, ההסכם ייחתם. אם לא, הוא לא ייחתם. שום קשר לישראל. בדיוק כמו ב־2015. ולכן מה שעלינו לעשות זה לעבוד מאחורי הקלעים, לנסות לטרפד את הסיפור בכל הדרכים הנוספות, החשאיות והפומביות, ובמקביל לתאם עמדות ככל האפשר עם וושינגטון למקרה שלא יהיה הסכם.

מדוע מתח בנט ביקורת על בכירי משרד הבריאות? במסגרת הנאום, דבריו לא היו בוטים. הוא אמר שאת ההחלטות מקבלים המנהיגים, לא הרופאים, והאמירה הזו מדויקת. הקצף יצא על הדברים שאמר בתדרוך הפנימי לעיתונאים. לטעמי, בנט שגה. המסר הפומבי בנאום הספיק לגמרי. לא היה שום צורך לעשות סיבוב ניצחון על שלולית הדם. זה היה אקט ביביסטי למהדרין, מיותר לחלוטין.

יכול להיות שמישהו נתן לו את העצה הזו? להפוך את מומחי הבריאות האלרמיסטים לדמון החדש, לעשות הון פוליטי על גבם, לבנות מנהיגות דרכם? לא מן הנמנע. אני חושב שזה רע. בשביל זה היה לנו את ביבי. הציבור הישראלי נבון, הוא יודע מי קיבל את ההחלטה להשאיר את ישראל פתוחה כמעט בכל מחיר. אם זה יצליח, הדיווידנדים ישולמו בזמן. אין שום סיבה לייצר ריב ומדון, בעיקר לא מול אלה שמקיזים את דמם במאבק במגיפה הקשה.

הטור המלא יתפרסם ביום שישי ב"מעריב־סופהשבוע"