אחרי ימים קסומים, זריחות מופלאות, שקט בלתי נתפס ומעט מאוד בני אדם, לא קל לחזור לשגרה, לשוב למציאות שהתעקשתי להשאיר מאחור במהלך החופשה
אחרי כמה שעות נסיעה ושבעה ימים, הגעתי סוף־סוף הביתה, ברגשות מעורבים. חיכו לי כמה דברים מרגשים בבית: שלושה ארגזים שהגיעו מבית הדפוס עם עותקים של הספר שלי. חיכיתי להם כל כך הרבה זמן, וידעתי שלפי חוק מרפי, הם יגיעו בדיוק בשבוע שבו אני לא בבית. כך היה. ההודעה מהשליח הופיעה בדיוק בשנייה שסגרנו מאחורינו את הדלת בבקתת החופש ולא תכננו לצאת ממנה, לפחות עד ארוחת הערב.
ובכל זאת, הידיעה שהם שם הקלה את החזרה לשגרה, אחרי שנתיים שלמות שבהן לא יצאתי לחופשה, גם אם נשארתי בגבולות ידועים ומוכרים שהגישה אליהם מסורבלת פחות מקונקשנים של טיסה.
מצד שני, היה קשוח לנחות בחזרה במציאות הלא כל כך נחמדה גלובלית, זו שאני מנסה להשאיר בשבועות האחרונים מחוץ לבועה הקטנה הפרטית שלי. משהו בדרכים שבחרתי, תוך כדי התעלמות מופגנת מההמלצות של ווייז, בישר שהלב שלי במקום הנכון. אני יודעת לאתר כבישים ריקים כמעט בכוח המחשבה, לנסוע לבד במחלפים שעם ישראל פחות התחבר אליהם. יותר מקום לטעויות, אבל מטעויות לומדים.
ושוב מרפי והתוכניות המטופשות שלו להרוס את שלוות החופשה, קופץ בדיוק ברגע שהרכב נעצר בחניה של החדר המבודד שמצאת על קצה האגם. מכבה את המנוע ו־45 התראות קופצות בוואטסאפ. חלק מההודעות יכולות להמתין קצת, אבל ממש חשוב שתזכרי אותן. וכך מצאתי את עצמי בשעה הראשונה של החופשה עושה רשימות של דברים שאנשים צריכים ממני ברגע שאחזור. אומרים שאין מתוק מחופשה שמתרחשת כשיש חיים לחזור אליהם, אז אני שמחה ועדיין מבטיחה לא לפתוח שום רשת חברתית.
אחרי שעתיים התנפחו לי השקדים. תופעת לוואי של אנשים שסוחבים כמו מערבל בטון את תקופות העומס, וברגע שהם משחררים את הרגל מהגז הגוף תוקף בחזרה. שלילית לקורונה. שיחה באפליקציה עם הרופא ואנטיביוטיקה כבר מחכה לנו באיזה כפר צפוני, בבית מרקחת קסום שהזכיר לי את בית המרקחת ברחוב טרומפלדור בחולון, שאליו היינו מגיעים כשהייתי ילדה.
אז אני מתלהבת מהקדמה. בכל זאת, ילדת אייטיז עם בעיות בנשימה ובאוזניים, שהיו אורזים לה תמיד מראש את כל התרופות האפשרויות, מקבלת בלחיצת כפתור תרופת פלא. במקרים כאלה אני הופכת בן רגע לגורו בריאות, מוצצת לימון ומתפללת לאור השמש ולאהבה שירפאו אותי. למחרת כבר לא אכפת לי משום דבר, לא מהגרון, לא ממשה נוסבאום, שקולו בוקע מאיזו טלוויזיה חצופה ברקע. גם האלכוג'ל נשאר בתיק.
אחרי ימים קסומים, זריחות מופלאות, שקט בלתי נתפס ומעט מאוד בני אדם, ובעיקר אחרי כל כך הרבה ימים שבהם נדדתי בין מיטות שישנו עליהן גם אנשים אחרים, הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי הביתה היה לחבר את השקעים בחזרה לחשמל. מין הרגל כזה מילדות. תמיד כשהיינו נוסעים לחופשות המשפחתיות באילת, לאבא שלי היה טקס של בדיקת בטיחות הבית לפני שאנחנו מתעופפים. בין היתר הוא היה מנתק שקעי חשמל לא נחוצים, כדי שחלילה לא יתלקחו. פעם אחת הוא ניתק בטעות גם את המקרר, וכשחזרנו יום לפני ראש השנה מחופשה ארוכה, גילינו שכל הבית מדיף את ריח הדגים שחיכו במקפיא לחג.
מאז אני לא מנתקת אובססיבית, אבל מנתקת את מה שנראה לי רעוע באופן יחסי בדירה ומקווה לטוב. נושמת לרווחה כשאני פותחת את הדלת ורואה שהכל במקומו עומד. מאז שנפל לי האסימון שכל הטקסים והאמונות התפלות שנתקעו בי שייכים לאנשים אחרים שהטמיעו אותם בתוכי בלי כוונה עוד כשהייתי ילדה, הבנתי שיש דברים שאי אפשר להיגמל מהם, לא משנה כמה זמן עבר, וכמה שנים את מנהלת את עצמך בעולם כמבוגרת עצמאית, ובת כמה את. אני מניחה שגם כשאנפוש בבאדן באדן, בגיל 85 אם ירצה השם, אמשיך לנתק את החשמל בבית החכם שלי. סביר להניח שאז זה כבר יקרה בכוח המחשבה.
אחרי שחיברתי את השקעים בחזרה, פתחתי את המקרר, שנותרו בו כמה בקבוקי יין לבן מראש השנה, חצי קרטון חלב לא בתוקף ומלפפון ירוק שראה ימים יפים יותר. עכשיו, אמרתי לעצמי, צריך להתחיל הכל מחדש, כמו ילדה שמתחילה מחברת עם כתב עגול בתוך השורות, כמו ההחלטות שהיינו עושים בתחילת השנה, שנייה לפני שהמציאות דחפה אותנו להפר אותן. אז הלכתי למכולת ואז לירקן, במקום להעמיס הכל באפליקציה, סיימתי לקרוא עוד ספר ואפילו שכחתי שהטלפון שלי לא בטעינה כבר שעתיים. נכון, עוד לא חזרתי ללחוץ לגמרי על הגז, אבל תכף ממש לא תהיה לי ברירה. בכל זאת, "אחרי החגים" כבר כאן.